הסמלים, הסיפורים שמאחורי הניצולים, הצפירה, והדממה שבעקבותיה, כשכל עם ישראל עומד דום במשך שתי דקות ומכבד את ששת מיליוני קורבנות השואה שנרצחו רק בגלל היותם יהודים.
זה כל כך עצוב שמתוך 192 אלף ניצולי השואה שחיים כיום בישראל, כ-50 אלף מניצולי השואה חיים מתחת לקו העוני, ואחד מתוך חמישה ניצולי שואה נאלצים לוותר על מזון או תרופות בשנתיים האחרונות כי אינם יכולים להרשות זאת לעצמם.
שום מילים לא יצלחו לתאר את גודל הזוועות והאסון הזה, שעצום בכל קנה מידה.
מה שעוד כל כך עצוב, זה המצב העגום של ניצולי השואה כיום, במדינה שלנו, המדינה היהודית.
האנשים האלה, האחרונים לספר ממקור ראשון על הזוועות, מהפשע הגדול ביותר שארע נגד האנושות. האנשים האלה, סבלו כל כך הרבה בחיים שלהם, הם שרדו את הזוועות תחת כיבוש המשטר הנאצי הצורר, את כל מלחמות ישראל, ואני חושב שמגיע להם לחיות את שנותיהם האחרונות בכבוד הראוי להם.
אתמול הממשלה אישרה תוכנית סיוע לניצולי השואה המקצה להם עוד מיליארד שקל בשנה.
אני מקווה שזה יעזור, ושיפסיקו להתעסק בנושא רק בערב יום השואה.
אבל בפרק הזמן בן החודש וחצי שעבר מאז פתיחת הבלוג הזה, המצב שלי קצת התאזן והשתפר, מדיכאון ופנייה לישראבלוג כמוצא כמעט אחרון, למצב היום בו אני בסדר, במצב מאוזן וללא שינויים במצב הרוח, ולמען האמת, כל הדברים שהכניסו אותי לדיכאון הפכו כבר להיות נחלת העבר בעזרת קסמי הזמן. הבלוג הזה החדיר בי את המוטיבציה לשינוי, את הרצון לטוב, לחיים של פעם, לאושר.
אני באמת חוזר לאט לאט לשם.
אבל.. ירדה לי המוטיבציה לכתוב.
פעם, (כלומר לפני כחודש וחצי), הייתי נלהב, מוכה כאב, הבלוג היה התרופה שלי. הייתי מעדכן את הבלוג לפחות פעם ביום, ולפעמים הרבה יותר, והיום..
היום יכול לעבור גם שבוע בלי שתבער בי האש לפרסם את מה שעובר עליי בפומבי, למרות שאני די בטוח שהרוב כלל לא קוראים פה בכלל.
אני חושב שאני אמשיך לעדכן אבל לעיתים הרבה יותר רחוקות.
דבר אחרון שהבלוג תרם לי, (אבל חשוב לא פחות מהיציאה מהדיכאון ), הוא radiohead.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
