אף-אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים, אף-אחד לא אהוב עד שכולם אהובים
אנשים רק מדברים על עצמם ולא על אחרים |
| 8/2019
שלוש שנים לקשר
היום, בדיוק לפני שלוש שנים, התחלתי להיות עם בן-הזוג שלי. אז הייתי בטוח שהוא אישה, אבל זה כבר סיפור אחר. הכרנו בקבוצת חברים, היינו פעילים פוליטיים, לפחות כל שבוע הסתובבנו ברחבי העיר, הדבקנו פוסטרים מהפכניים בקבוצה שהלכה וגדלה מדי שבוע והצטרפו אליה יותר ויותר אנשים. כפי שהסתבר לי במהלך השנים, הרבה מהזמן ההוא הוא די שנא אותי, הייתי טרנספוב אליו.
היום ההוא היה קסום בעיני. בכלל לא חשבתי שלזה זה הולך. הכישורים החברתיים שלי לא מפותחים במיוחד, הולך ומסתבר לי במהלך השנים. נשארנו לבד אחרי עוד יום של פעילות פוליטית, שכלל גראפיטי, פוסטרים, חלוקת אוכל אולי, שיחות מעמיקות בנושאים מנושאים של כלכלה, פוליטיקה, האפרטהייד, מהפכות העבר והעתיד, תת-תרבויות, יחסים תוך קבוצתיים, קבוצות סוציאליסטיות אחרות. דיברנו, זה היה כיף. הוא הזמין אותי לבוא אליו הביתה לראות פרק מהסדרה באפי ציידת הערפדים. באתי אליו. בכלל לא חשבתי שזה מה שהוא מעבר לחברי. בהתחלה לא אהבתי את הסדרה במיוחד, אבל המשכנו לראות אותה והתחלתי לאהוב אותה עם הזמן, כמו שהתחלתי לאהוב אותו. זה היה ערב קסום בשבילי, ואני מתגעגע לזה.
זה לא שעכשיו לא טוב לי. כן טוב לי, ואני אוהב אותו. אבל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להתרגש במיוחד. הרגשתי עלוב ואומלל, לא מתרגש, לא שמח, לא משנה מה אני עושה מוטרד ועסוק בדברים אחרים, פחות מהנים.
אני מאוד רוצה לחזור להיות פעיל פוליטית. הוא לא. אני רוצה לברוח מכאן כמה שיותר מהר. הוא לא. אני נהנה לדבר ולהעמיק בהיסטוריה, פוליטיקה, פילוסופיה, הוא לא. אני רוצה לשבת בדשא ולקרוא ביחד ספרים, הוא לא. הוא לא. הוא לא. הוא לא. למה?
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
