אף-אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים, אף-אחד לא אהוב עד שכולם אהובים
אנשים רק מדברים על עצמם ולא על אחרים |
| 6/2022
סיכום זמני
אבא שלי היה בארץ לביקור של שבועיים עד לפני שבוע. היה מוזר ומביך. קשה לי לדבר איתו. כמו שגם קשה לי לדבר עם אמא שלי. זו מרגישה מחויבות גדולה מדי. זה מרגיש שהוא לא יכול להבין אותי. שהיא לא יכולה להבין אותי. שניהם חסרים אמפתיה; הוא עסוק בלהיות מרוצה מעצמו ולדבר על שלושת הנושאים היחידים שמעניינים אותו שהם אוכל, פוליטיקה והיסטוריה. קשה לו להקשיב כשאני לא מסכים עם העמדות שלו בנושאים האלו, ולא מעניין אות ולדבר על דברים אחרים. עם אמא שלי היא תמיד מדברת איתי על נושאי היום-יום ועל העתיד שלי בחיים והעבודה שלה. זה גם משעמם. אני רוצה שיוכלו להקשיב לי ולהבין אותי, ואני רוצה להיות יכול לדבר על שטויות ועל דברים כיפיים.
אמא שלי דיברה איתה שיחה ארוכה של שעה על זה שהיא מרגישה שאני ממש מתרחק ממנה. סיפרתי לה על הקשיים שלי מולה, זה שאין לנו נושאי עניין משותפים ויש לנו קשיי תקשורת. שהיא הולכת באמצע משפטים כשהיא לא מסכימה איתי. לא הגעתי לומר לה על זה שהיא צועקת ברחבי הבית כשאני בחדר אחר ועוד הרבה דברים אחרים שהייתי צריך להגיד. זה קשה לי, אני לא רוצה לפגוע בה. אבל באמת קשה לי מולה. הגענו לדבר על זה שאני כועס עליה על זה שהיא העבירה אותי בין מדינות ושלא פגשתי את אבא שלי 12 שנים. היא אמרה את הדבירם הרגילים, שהיא לא רצתה לחיות איתו יותר והיה מובן מבחינתה שהיא תחזור למדינה שלה. בכל אופן, אמרתי שהייתי רוצה בעתיד להיות יכול לשבת לדבר עם שניהם בו זמנית. היא הסכימה. אני מרגיש שאבא שלי לא יסכים. קשה לי לדבר איתו.
אני עכשיו בתהליך של לנסות לאזן את העומס שהכנסתי את עצמי אליו. אני אלך לשיעורי אומנויות לחימה פעמיי םבשבוע במקום ארבע. למכורים אנונימיים פעם בשבוע או שבועיים במקום פעמיים בשבוע. נראה מה יהיה.
ביום רביעי יש לי ועדה רפואית בביטוח לאומי. אני מקווה שהם יכירו בקשיים שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
