היציאה לדרך הייתה מופלאה, יצאת מהמחילה הישר לקרחת היער,
התיק על הגב מוכן להרפתקאה,
היית עכבר די מוכשר.
עצי הערמון הקיפוך מכל העברים,
כשצעדת הבחרנת בריחות וגם בעוד עכברים.
"לאן מועדות פניך?" שאלו,
וענית "איני יודע, איך אל המחילה
כל הדרכים יחזרו".
היום התארך והחושך ירד,
כל שנותר הוא ירח בדד,
מוקף עננים, מטיל צללים,
האם זה שיח או גבעה לפנים?
בזהירות ניגשת על ארבע
לראות דבר מוזר,
אך לא היה זה שיח וגם לא עץ מוכר,
היה זה רק עוד עכבר.
עכבר זר, מוכר ומנוכר,
לא עכבר העיר ולא עכבר הכפר,
כי אם עכבר יער, שגדל בחום המוזר.
הוא שחה בעלי הקרקע ורק אמר "
דרכך אינה דרכי, הנח לי לחיות בעבר".
זו הייתה מחילה,
שעל גביה שחה?
בים של עלים,
שאת הכל מסתירים,
הלך העכבר לפנים,
ונתקל רק בעוד עצים.
אך לא היה זה עץ, ולא שיח,
ולא מחילה, או שאולי היה זה כל השלושה?
מכוסה עלים, מוקף בתללים, כל כולו נקבים
ואורות זורחים מבפנים.
חסר עיניים ומלא ראייה,
ניצב הענק בקרחת יער מקריחה,
עמד וזעק וגירש את שבא,
ברח העכבר מהר,
ולא מוצא מחילה.
לרגע חשב שאין דרך חזרה,
שאי אפשר למצוא את אותה מחילה,
קרירה, מכילה, זורחת באור מעששית
מלאה. בארונות היו זכרונות של גלגלי גבינה,
ועל הרצפה מיטה רכה מעלי הערמון.
כל הדרכים מובילות לעצים שחוסמים
את הדרך,
כל העצים מכסים בעלים את העכברים
שחיים בכרך.
המחילה הייתה, וכעת
כל שיש זו אדמה שנחסמה בעלים.
אך כעת יש מחילה חדשה
שהתמלאה בחיים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
