| 8/2022
שוב, איך אתאר? תקראו
לפני חמישה ימים נפגשתי עם זוג חברות מהעבודה, ל' וד'. ד' עזבה כבר את העבודה, ול' תעזוב עוד בערך חודש. נסעתי עם ל' אחרי העבודה לבית-קפה קטן ופטפטנו על החיים וזה היה ממש כיף ומעניין. עד שהגיעה ד'. זה לא שיש לי בעיה איתה, אבל היא הביאה את העשב הירוק הארור הזה, ועישנתי. למרות שידעתי שזה יעשה לי רע. חשבתי גם על זה שאני לא רוצה לפספס, שאני רוצה להיות חלק מהסיטואציה. גם על זה שאני עובד, שאני לקראת הסיום של טיפול-היום, ומגיע לי קצת להשתחרר; וגם חשבתי על זה שאני לקראת הסיום של טיפול-היום ושאני צריך להוכיח לעצמי ולאחרים, לצוות הטיפוחלי, שאני עדיין צריך טיפול. בכל אופן, ממש דקה אחרי שעישנתי את זה התחיל לי התקף חרדה ופאניקה ממש קשה. התחלתי לחשוב שכל אדם שעובר רוצה להרוג אותי. דברים שאמרו התחברו לי לכל דבר אחר. חשבתי שהסיטואציה שקורת קרתה כבר אלף פעמים לפני ושכ רגע יכול ליהות שאני בעצם באותה הסיטואציה אבל בעתיד הרחוק. הלכתי לשירותים כדי להירגע, וכל הזמן פחדתי שעבר המון זמן ואני שם כבר שעות. הסתכלתי כל דקה על השעון לראות כמה זמן עבר ונלחצתי מזה שלא עבר הרבה זמן. כשחזרתי אמרתי שאני עייף ורוצה ללכת הביתה, ול' ליוותה אותי. בדרך עברנו ברחובות העיר הפחות סימפטיים והייתה שם חבורה של בני-נוער ערבים שעמדו ליד מכונית שחסמה את הכביש, ופחדתי שהם ירצחו אותנו. אבל לא קרה כלום, אלו היו רק החרדות שלי. לקחנו אוטובוס וכל הנסיעה פחדתי שאני אגע בל' באופן שיפגע בה מינית, פחדתי שהאינטיפאדה תחזור ומי שיעלה על האוטובוס יפוצץ אותו. ניסיתי למצוא דברים להגיד, אבל הייתי מאוד שקט ולא אמרתי כמעט כלום מהרגע שעישנתי את זה. הבנו שהנסיעה באוטובוס תהיה מאוד ארוכה, וירדנו ליד תחנת מוניות ולקחנו מונית. נהג המונית עשה סיבובים ארוכים בעיר כדי לקחת מאיתנו יותר כסף, ול' התווכחה איתו על זה. פחדתי שהוא יאנוס אותה, או שהוא יאנוס אותי, או שהוא ירצח אותי או אותה. פחדתי שזה כבר קרה ואני עושה שוב ושוב בחיים אחרים או בסיטואציות זהות את אותה הטעות שמובילה לאותו המוות ואונס. בחרתי "נבואות" ספציפיות כאלו ושמתי לב האם הן מתרחשות או לא, והן לא התרחשו. כשהוא הסיע אותי הביתה אחרי של' ירדה הוא דיבר בטלפון ואמר עליי שאני אהבל בערבית. הוא לקח מאיתנו בערך פי 3 ממה שהוא היה אמור לקחת.
ביום שאחרי זה נפגשתי בערב עם א' וחברים שלה, ק' ור'. נפגשנו בים והייתי עייף ועדיין מעורער מהלילה שעבר. אז לא דיברתי הרבה ; לא שזה שינה ממש, כי הם דיברו בעיקר ברוסית. הם שחו בים, וכשהם יצאו א' נצמדה עם האגן שלה לברך של ר' והוא הרטיט את הברך שלו וגירה אותה מינית ככה. אני גם היתי מזועזע, גם עצוב וגם קינאתי. אחרי זה נסענו לאיזור שיש בו בניין נטוש וישבנו על הגג שלו. כשא' ישבה עליו, הוא הפשיל את השמלה שלה, וכשהחזה שלה היה חשוף הוא שיחק בפטמות שלה. לא שמתי לב לזה עד שק' העיר את תשומת ליבי. אולי היה עדיף שלא הייתי שם לב. זה נראה מהצד שהיא נהנית, אבל אני לא יודע עד כמה היא הרגישה שהיא יכולה להגיד לא בסיטואציה הזו. ק' גילגל סיגריה, ועישנתי ממנה. היה בה שוב אותו עשב ארור. לא שמתי לב שיש אותו, וא' אמרה לי והפסקתי. יכול להיות שאיפה שהוא בתת מודע ידעתי את זה, כי ראיתי את הגריינד שלו בחוץ לפני זה. אבל בסיטואציה לא שמתי לב. זה היה ממש מעט ורק הייתי בלחץ לשעיים אחרי, שום דבר לעומת התקף הפאניקה של שמונה השעות שהיה לי ביום לפני. הדבר היחיד שעזר לי בשתי הסיטואציות היה להזרכז בנשימה, לשים לב למחשבות שלי ולזה שהן מחשבות ולא האמת המוחלטת. זה הרבה בזכות הכלים שלמדתי בטיפול היום. אני מקווה שדברים כאלו לא יקרו לי שוב. וגם קצת מקווה שכן, כלומר, אני אוהבאת ההתרגשות. אבל שהיא תהיה חיובית, ולא תוצאה של סמים, לא פחד מהמוות, אלא הנאה מהחיים. הגיע בחור שגר בבניין הזה, וביקש מאיתנו להחליש את המוסיקה. הוא אמר שכשנכנסו הוא שרק לנו, אבל לא שמענו. בכל אופן, מעט אחרי זה הלכנו משם, כי אמרתי שאני צריך ללכת לישון בבית כי עישנתי ועדיף לי להיות במקום שקט ורגוע. הסעתי אותם הביתה ואז נסעתי הביתה בעצמי.
אתמול אחרי העבודה חיכיתי לר' שתסיים עלבוד כי אמרנו שנאכל ביחד פיצה. לקח לה חצי שעה במקום רבע שעה שהיא אמרה, ובזכות זה ל' הגיעה. דיברנו. פחדתי שפגעתי בה, פחדתי שהיא לא תוכל להכיל את איך שהייתי. אבל היא הייתה בסדר גמור; סיפרתי לה על מה אני חוויתי בסיטואציה, והיא אמרה שמבחינתה הכל היה בסדר, פשוט שנהייתי מאוד לא תקשורתי, שלא דיברתי והיא שמה לב שמה שהוא מוזר מרגע שעישנתי את זה. זה הוריד לי אבן מהלב.
והיום סיימתי את טיפול היום. כבר אין שם אנשים שאני מחובר אליהם. היה לי עצוב, אני מפחד מההמשך. אני אמשיך לקבוצה טיפולית שם פעם בשבוע. אבל משום מה זה מרגיש לי כמו פרידה. סיומה של תקופה. היום כשסימנתי באפליקציה את המשמרות שלא אוכל לעבוד בהן השבוע, היו רק שתיים כאלו, המשמרות של ההיאבקות, ולא ולא שש כמו שהיה בזמן של טיפול היום. אני גם שמח על הזמן הפנוי שיתפנה לי, וגם מפחד מזה שלא ברור לי מה אני אעשה בו. אבל זה אתגר שאני מקווה לעמוד בו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
