לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

על צבא, דת ועל מה שבינם.

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2014

ההתלבטות


 

כשחוק גיוס חובה חוקק, הוחלט לאפשר לבנות דתיות לא להתגייס, ובמקום זאת להתנדב במסגרת שירות לאומי. על בת דתייה להתגייס, או להצהיר על כך שהיא מקפידה לשמור כשרות, שבת וצניעות. עד לפני כמה שנים, משום מה לא נדמה היה שיש לבנות את האשרות לבחור בכלל אם להתגייס, וכמעט כל הבנות הדתיות הצהירו ללא התלבטות. בשנים האחרונות זה משתנה. יותר ויותר דתיות מחליטות להתגייס.

האפשרות הפתוחה להתגייס לצבא פתחה דיון גדול בתוך המגזר הדתי-לאומי. הדיון האם בנות צריכות להתגייס או לשרת בשירות לאומי נהיה, לדעתי, הנושא הכי מדובר במגזר. ההתלבטות היא קשה והדיונים רבים.

לפי איך שחברות שלי מתנהגות בנוגע לזה, נראה לי שאני במיוחד מתחבטת בשאלה, הרבה יותר מכל בת אחרת. עוד לא נשלח אליי הצו הראשון. ככל הנראה הוא לא יגיע אליי בשבועות הקרובים, ועדיין אני מתלבטת. התחלתי לחשוב על הנושא לפני יותר משנה, ועדיין לא גיבשתי החלטה. פעמים רבות הרגשתי מגוחכת לדבר על זה עם אנשים אחרים, כי הנושא עוד לא התקרב להיות רלוונטי, אבל לא הצלחתי להניח לשאלה. לעיתים הדרך הייתה ברורה לי, וכבר הצהרתי על ההחלטה לפחות שלוש פעמים. זמן קצר לאחר מכן הייתי מבטל אותה, וחוסר הוודאות היה חוזר.

אני מתכוונת לספר על ההתלבטות שלי. השאלות קשות ומסובכות, ואני מתכוונת לנסות להבהיר כמה שיותר את הדרך שאני עברתי בה כדי להגיע להחלטה. ברגע זה לא ברור לי איזו החלטה עליי לקבל. אין לי שמץ של מושג איפה אני אהיה בעוד שנתיים. אני מקווה שבסוף הסיפור אני כבר אדע מה נכון. חוץ מההתלבטות, אני מתכוונת לספר גם על החיים שלי.

אמנם חלק גדול מהפרטים אני מן הסתם לא אזכור, אבל אני אנסה לתאר בכמה שיותר דיוק. הציטוטים, למשל, כנראה לא יהיו מדויקים בכלל, ורק מביעים את מה שאני זוכרת שקרה בערך. ייתכן מאוד גם שאתבלבל בסדר של האירועים. גם אם לא הכול יהיה מדויק, הכול אמת.

לפני שאתחיל, הקדמה קצרה: ישנם מספר גורמים בחיי שבוודאי ישפיעו על ההחלטה שלי. לכל אחד מהגורמים יש דעות שונות וטיעונים שונים כדי לתמוך בהם. עם כל אחד מהם היו לי דיונים, שכנראה ילכו ויתרבו. ההורים שלי, כמובן, גורם מרכזי. ישנן גם שתי אחיותיי הגדולות. גם אחי הגדול, אם כי דעתו לא ברורה לי לחלוטין. ישנם בני משפחה אחרים. המחנכת שלי. המנהלת גם כן. חברות שלי, כמובן.

החלטתי לקרוא לכל האנשים המוזכרים בשמות בדויים, כי יש מצב שהם יכעסו עליי אם אני אכתוב עליהם סתם ככה. גם השם שלי בדוי.

 

אני מניחה שהכול התחיל כשאחותי הבכורה, דנה החליטה להתגייס. היא קיבלה את ההחלטה לפני יותר משנתיים, כלומר כשהייתי בכיתה ט'. מעולם לא דיברתי איתה על כך, והיא לא הסבירה לי מה גרם לה להחליט להתגייס. אני מתכוונת לשאול אותה מתישהו, כנראה רק אחרי הצו הראשון שלי. אני לא זוכרת מתי היא קיבלה את ההחלטה, או איך היא הודיעה לנו. אני זוכרת רק מספר דברים. את העובדה שבכלל לא חשבתי על צבא בתור אופציה עד אז, למשל.

פתחתי את הנושא הזה עם חברות שלי. ישבנו בחדרים בפנימייה, ושאלתי אם מישהי חושבת ללכת לצבא. אני לא זוכרת מי היו שם. רק חברה אחת שלי, מאוד דעתנית. היא אמרה לי שצבא זה פשוט חוסר צניעות. "נגיד טירונות," היא אמרה. "זה בנות ובנים שרצים ביחד, ומתאמנים ביחד. זה ממש לא צנוע."

יש לציין שבאמת יש חוסר צניעות בפעילויות ספורט מעורבות. דיברנו על זה עוד קצת, אבל בגלל שתכל'ס היא צדקה, לא היה עוד הרבה מה להגיד. רק אחרי שדנה התחילה את הצבא, גיליתי שהטירונות היא לבנות בלבד. אמרתי את זה לחברה הדעתנית, והיא הגיבה באמירה השנונה, "כן? באמת?" הסברתי לה שכל שרשרת הפיקוד היא של בנות בלבד. לא היה לה מה לענות, ומאז לא דיברנו על זה.

בחזרה למשפחה. אבא שלי התנגד נמרצות להחלטתה של אחותי, וניסה לגרום לה לשנות את דעתה כל הזמן.  

"מה זה הסרט הזה?" שאלתי אותו כשראיתי אותו צופה בסרט כלשהו.

"זה סרט על דתייה אחת שהלכה להתגייס," הוא ענה. "אני מתכוון להראות אותו לדנה."

נשארתי, וצפיתי בחלק מהסרט אתו. במבט לאחור, הסרט היה קצת חסר טעם. הראו שהחיילת המדוברת לא ענתה לטלפון בשבת, ואחד מהחיילים קצת צחק עליה בגלל זה. כשהיא הלכה לחדר שלה היא גילתה שהאור כבוי למרות שביקשה להשאיר אותו דלוק. היה גם משהו על קידוש, שאחד מהחיילים אמר אמן לפני הזמן או משהו כזה. המסר היה ברור: "אל תלכי לצבא, זה לא מקום לדתיות כמוך." אני חושבת שהמסר הזה הועבר במשך שנים, אפילו בלי שימוש בסרטים מגוחכים.

אני לא זוכרת מה חשבתי על הסרט באותו זמן. אני גם לא יודעת אם אבא החליט בסוף להראות אותו לדנה. אבא סיפר לי כמה זמן לאחר מכן שדנה הסכימה ערב אחד לשבת ולשמוע את כל מה שהיה לו להגיד נגד הצבא, בלי להגיב.

 

אז מה העניין? מה הבעיה בצבא? יותר נכון: איזו בעיה הלכתית קיימת שמונעת מבנות ללכת לצבא? שאלתי את אח שלי. אני לא זוכרת מתי זה היה, אפילו לא אם זה היה לפני או אחרי ההחלטה של אחותי. כנראה אחרי.

אני לא חושבת שהוא היה רציני כשהוא ענה, "רובה זה כלי של גברים, ואסור לנשים להשתמש בכלים של גברים."

רובה זה כלי של גברים? סביר להניח שלא. גם אם כן, זה לא קרוב להיות הטיעון המרכזי נגד בנות לצבא. לקח לי שנתיים לגלות שהטיעון המרכזי הוא למעשה יחיד. אין יותר מבעיה הלכתית אחת, שקיומה שנוי במחלוקת, נגד התגייסות. אז ברור שבנות דתיות מתחילות להתגייס- יש רק טיעון אחד אותו הן צריכות להפריך. וכמו שלמדתי, יש לפחות חמש דרכים שונות לבטל אותו.

אני זוכרת בבהירות את הרגע בו גיליתי אותו. זה היה בטקס יום העצמאות. אחרי ההחלטה של דנה, אחרי שכבר הבנתי שצבא זה אופציה שראוי לשקול אותה ברצינות. שאלתי את אבא שלי- מה בעצם הבעיה ההלכתית שבת תלך לצבא?

הוא ענה: "אי אפשר שבת דתייה תהיה תחת מרותו המוחלטת של גבר בן עשרים."

הוא אמר זאת עוד עשרות פעמים, בכמה שינויים של הנוסח, בכמה נימות שונות, בכמה פירוטים שונים לאמירה הזאת. ברור שהגיל של החייל לא קשור בהכרח, העניין הוא שאי אפשר לסמוך על מפקדים בצבא, וההטרדות המיניות קיימות בצורה מוגברת בצבא.

עכשיו אני לא מסכימה אתו. אני חושבת שאבא שלי טועה, אפשרות שמעולם לא עלתה על דעתי בכלל לפני שדנה העלתה את רעיון להתגייס. אבל אז הייתי משוכנעת לחלוטין, רק ממשפט אחד, שאין שום סיכוי שאני אלך לצבא. באותה תקופה זה קרה לי הרבה, שהשתכנעתי ממשפט יחיד בעמדה ההפוכה.

שיניתי את דעתי עוד כל כך הרבה פעמים. מה גרם לי? כנראה שהוויכוחים. כל כך הרבה ויכוחים בין אבא שלי לאחותי. אני הרגשתי שהתשובות שלה מנצחות את הטיעונים שלו, בלי הרבה מאמץ. הבעיה המרכזית היא הניצול המיני- שעל פי טענתו של אבי קיים בצבא, בצורה הרבה יותר קשה מבכל מקום אחר. הוא טען שהטרדות מיניות רשומות בתיק של כל הבכירים בצבא. שמפקד יכול למרר לחיילת את החיים: לעכב אותה בבסיס, להכניס אותה לכלא על שטויות. לאמירתה של אחותי שהתופעה נעלמת, ושכל חיילת יכולה לדווח על המפקד שלה תמיד ובכל מצב, הוא השיב בסיפור על חיילת שהוטרדה, ולאחר שדיווחה על המפקד שלה נהייתה מבודדת חברתית. אני לא בטוחה מה אחותי ענתה על זה. כנראה משהו בנוסח של "נו באמת."

יכול להיות שכבר אז, באחד מהוויכוחים כשאבא העלה את המשפט הנצחי שלו, שאלתי אותו, "ומה בעולם האמיתי? מה קורה כשאישה צריכה לעבוד והבוס שלה מטריד אותה?"

הוא ענה בדיוק במילים הבאות: "בעולם האמיתי היא יכולה לקום וללכת."

"היא לא באמת יכולה לקום וללכת, היא צריכה את העבודה הזאת! בצבא היא עלולה להיכנס לכלא, בעולם האמיתי היא תרעב ללחם!"

היא ברור לכולם שקצת הגזמתי, אבל הרעיון של הטיעון היה נכון. אני חזרתי לעמדה הזאת שוב במשך הזמן, ואבא שלי תמיד ענה אותו דבר: בצבא יש הרבה יותר הטרדות מבכל מקום אחר. משכנע? לא ממש. לפחות לא אותי. או את שתי האחיות שלי.

בלי קשר, אני הבנתי שיש עמדה די בכירה בצבא לחיילת שכל תפקידה הוא לדאוג לרווחת החיילות. שמעתי על חיילת שהוטרדה מחייל אחר בפלוגה שלה, וניתנה לה אפשרות לעזוב את הפלוגה או להוציא את החייל משם. אני לא יודעת כמה המצב שאבא שלי תיאר רלוונטי. מה שאני יודעת זה שהטיעון לא שכנע אותה. דנה התגייסה, והיום היא קרובה לסיום קורס קצינים. היא החליטה לדחות את השירות בשנה, בה היא הלכה ללמוד במדרשה. היא סבלה שם מאוד. אני חושבת שקשה לה מאוד בצבא עד עכשיו, אבל סוג של קושי שהיא נהנית ממנו, כך נראה לי.

מצחיק, במבט לאחור, כמה זמן לקח לי לגלות שגם אימא שלי מתנגדת לגיוס בנות. היא פשוט שתקה, כשאבא ודנה קיימו את כל הדיונים שלהם. אם אני זוכרת נכון, גיליתי מה דעתה רק אחרי שדנה התגייסה. נסענו במכונית, ואני אמרתי לה שלדעתי אני לא באמת ארגיש שאני תורמת למדינה אם אני אלך לשירות לאומי. היא אמרה לי שלדעתה יש המון דרכים לתרום למדינה וששירות לאומי לא נחות מהצבא בקטע הזה. הצבא היא מסגרת מאוד קשוחה, וקשה מאוד להסתדר בה.

מן הסתם היא לא אמרה זאת, אבל בשלב מסוים הועלה הטיעון שבשירות לאומי ניתן לבחור. הצבא יכול לתקוע חיילת במקום בו היא לא עושה שום דבר חשוב, ושירות לאומי יכול לתרום הרבה יותר. הנה עניין שקשור קצת: אני בשלבי גמירת תואר במדעי המחשב תוך כדי התיכון. למה זה קשור? שתי השלכות: הסבירות שייתקעו אותי בצבא במקום שבו אני לא אועיל כלל היא נמוכה מאוד אם יש לי תואר במדעי המחשב. וגם, אני יכולה לתרום מחוץ לצבא בדיוק באותה מידה כמו בתוך הצבא. תמיד אפשר להשתמש במתכנתים: צבא, מוסד, שב"כ, רפאל- זה לא באמת משנה.

אימא שלי חשבה יותר עלינו, מה יהיה טוב בשבילנו. ברור שזה גם מה שהעסיק את אבא שלי, אבל הוא התמקד בעיקר בבעיה ההלכתית, בעוד שמעולם לא שמעתי את אימא שלי אומרת מילה בנושא הזה. אימא חשבה יותר על איך נסתדר בתנאים הנוקשים שהצבא מכתיב. ברור שהיא צדקה. לדנה היה קשה, והיא התלוננה כל כך הרבה פעמים. אבל היא עקשנית, ואני לא חושבת שהיא התחרטה על החלטתה אפילו לא רגע אחד.

שאלתי את אימא שלי אם זה לא קצת אנוכי, לא להתגייס מהסיבות האלה. הרי גם לבנות חילונית בטח מאוד קשה, והצבא נתן לנו את האפשרות לא להתגייס רק כי אנחנו דתיות. היא אמרה שזה לא משנה. הצבא נתן לי את האפשרות לא להתגייס כי אני דתייה, אני יכולה לנצל את הפתח הזה גם מסיבות אחרות. 

השאלה הזאת לבדה יכולה לקיים ימים שלמים של דיונים. הצבא נותן לנו אפשרות לא להתגייס, האם מוסרי לנצל את הפרצה גם בגלל סיבות אחרות? חזרתי אל השאלה הקטנה הזאת עוד כמה פעמים.

 

ואז הגיעה תורה של אחותי השנייה, אביה. ההתלבטות שלה אם ללכת לצבא או לשירות לאומי הייתה קצרה: לשמחתו והקלתו של אבא היא הצהירה, מאוד מהר. ההתלבטות העיקרית הייתה- לאיזה שירות לאומי ללכת? אני זוכרת שעות שבהן היא בהתה במסך המחשב, מחפשת את השירות בו יהיה לה הכי טוב. היא שקלה כמה אפשרויות, ובסוף החליטה, למרות שהיה לה קשה. השירות שלה היה במקום מאוד קרוב לבית שלנו.

בגלל דחיית השירות של דנה, ומכיוון שהפער בגילאים ביניהן היה שנה אחת בלבד, יצא שהיא התגייסה בערך באותו זמן שאביה התחילה את השירות.

הייתי אז קצת טיפשה. אני זוכרת שאמרתי משהו בסגנון שאם משהו ישכנע אותי ללכת לשירות לאומי, זה יהיה העובדה שבצבא אפשר ללבוש רק מדים. ראיתי כמה זה הפריע לאחותי הבכורה, חוסר התועלת בקניית בגדים חדשים, שמנע את קנייתם.

בכל מקרה, ברגע שהבנתי שאביה מקבלת בשירות לאומי פי שלוש יותר מדנה בצבא, התגבשה בליבי ההחלטה שאני אלך לשירות לאומי. כסף זה גורם חשוב מאוד, ושירות לאומי היא האפשרות הרווחית יותר. ההחלטה הזאת התנפצה לרסיסים ברגע שאמרתי אותה בקול, ואחותי דנה הגיבה במשפט "לא, את תלכי לצבא ותגיעי למקום שבו תקבלי יותר כסף." לא השתכנעתי לחלוטין ללכת לצבא, אבל חזרתי לשקול זאת.

בסוף השנה, אביה החליטה מכל מיני סיבות לעזוב את השירות שלה ולשרת שנה שניה במקום אחר. היא עבדה שם בשכר מלא לתקופה קצרה, ותוך כדי כך התחילה שוב לחפש מחדש שירות לאומי. אני חושבת שהחיפוש ממש התיש אותה- אותי התיש רק להסתכל עליה. היא עברה במחשב, הצעה אחר הצעה, רעיון אחר רעיון וביטלה את כולם.

בערך באותו זמן, באחד הימים חזרתי הביתה מהאולפנה בה אני לומדת בירושלים. חזרתי ביחד עם חברה שלי מהשכבה מעליי, ודיברנו באוטובוס.

דיברנו על כל הקטע של התגייסות, והייתי בהלם כשהבנתי שהיא חושבת ברצינות להתגייס. למה הייתי בהלם? זה קצת קשה להסביר. יש בנות שאני מסווגת בתור "דוסיות יותר", ואני לא מצפה שהן יתגייסו. אלו הבנות הפחות "דוסיות" שיתגייסו. אני אפילו לא יודעת למה. ככה זה. מן הסתם זה קשור למשפחה, אם בת היא דוסית כנראה שהמשפחה שלה תהיה שמרנית יותר ותתנגד מאוד להתגייסות.

"אני פשוט חושבת," היא הסבירה לי, "שזה יהיה שקר מצדי להגיד שאני דתייה. אני ארגיש שאני משקרת לרבנים, ואני ממש לא מרגישה בנוח עם זה."

"אבל את דתייה," עניתי לה.

"כן, אבל אני לא חושבת שזה שאני דתייה אומר שאסור לי להתגייס, כי יש מסלולי גיוס בחיל חינוך שכמה רבנים מתירים, אז זה לא באמת אסור."

"מה הקשר?" שאלתי. "הם שואלים אותך שלוש שאלות: האם את שומרת כשרות, שבת וצניעות. את שומרת את כל אלה, זה לא שקר להצהיר את זה."

"כן, אבל," היא התעקשה, "השאלה האמתית שהם שואלים זה אם אני חושבת שאני לא יכולה להתגייס כי אני דתייה. וזה ירגיש לי שקר, כי אני יכולה ללכת במסלול שמאושר על ידי רבנים."

"מה זה השטויות האלה? תראי, הצבא נותן לך דרך לא להתגייס, אם את דתייה. זה לא באמת משנה אם את חושבת שאת יכולה להתגייס בכל זאת. הצבא נותן, תנצלי! זה לא באמת שקר."

האמת היא שלא באמת חשבתי על כך מקודם, פשוט היה לי נורא מוזר לחשוב עליה בצבא, והחריד אותי הרעיון שזאת תהיה הסיבה היחידה שלה להתגייס. היום אני לא בטוחה כמה אני מסכימה עם זה. אחר כך היא סיפרה לי שאני הייתי מי ששכנעה אותה בסופו של דבר להצהיר. לאחרונה היא סגרה שירות לאומי בירושלים. מאוד שמחתי בשבילה.

 

אביה הפתיעה את כולנו כשהיא משכה את ההצהרה שלה (כן, אפשר לעשות דברים כאלה) והתגייסה כמה חודשים לאחר מכן. בזמן הזה אני שוב התלבטתי מאוד, ופתאום הרעיון הזה נראה לי הגיוני. כשאמרתי לה שזה נראה לי הפתרון הכי פשוט ואלגנטי, היא אמרה, "לא יודעת. זה קצת לרקוד על שתי חתונות." יש בזה משהו.

היא הסבירה לי באריכות על ההחלטה שלה. בשירות הלאומי שלה היא הייתה עסוקה בלאסוף את השברים, אחרי שקרה איזה משבר או אירוע בטחוני. היא אמרה לי שנמאס לה להיות האחת שמטפלת במה שקרה אחרי האירוע, והסבירה לי שהיא רוצה להיות בצד של אלה שמונעים את האירוע מלכתחילה.

הקשבתי לה ודנו בזה ארוכות, אבל בסופו של דבר ההחלטה שלה לא שינתה בכלל את ההתלבטות שלי. הסיבה שלה ללכת לצבא לא רלוונטית בעבורי, כך החלטתי אחרי שחשבתי על זה קצת.

 

אחותי דנה יצאה לקורס קצינים, וכולנו באנו לטקס סיום שלה. אני זוכרת שבהיתי ברחבת המסדרים על כל החיילים שצעדו בסך. תהיתי כמה זמן הם בזבזו על האימונים של הטקס.

בסוף הטקס שאלתי את דודה שלי- "אז השאלה הנצחית: צבא או שירות לאומי?" היא, דרך אגב, הלכה לשירות לאומי.

"לדעתי שירות לאומי. " היא ענתה. "תכל'ס, למה להיות בצבא? סתם בשביל הקטע של להיות חיילת."

יכול להיות שזה נשמע קצת מגוחך, אבל האמת היא שהיא פשוט צדקה. הגניב אותי לחשוב על עצמי בתור חיילת. זה פשוט נראה מיוחד כזה. אני לא ממש יודעת להסביר את זה.

בכל מקרה, אחר כך החלטתי שוב ללכת לשירות לאומי. חשבתי על החיילים שצועדים על רחבת המסדרים, ועל השעות הארוכות שהם בטח התאמנו בהם על הליכה מאוחדת, כשאמרתי שחלק גדול הרבה יותר מידי מוקדש לחוסר תועלת.

הסברתי את זה לאב במשפחה שהתנדבה לארח את שכבת הגיל שלנו בערבי שבתות (יש משפחה כזאת לכל שכבת גיל החל מכיתה י"א, וקוראים לזה משפחה מאמצת). נקרא לו יוסף. הוא בעצמו ממלא דרגה בכירה בצבא, ואנחנו מדברות אתו על הנושא הרבה פעמים. הוא ענה לי שאני טועה. החיילים שצועדים ביחד על רחבת המסדרים בדיוק כמו שנאמר עליהם והם התאמנו שעות- גם יילחמו בשדה הקרב בדיוק כמו שנאמר להם. בקיצור, הכול קשור לאותה נקודה ומוקדש לאותה מטרה.

זכור לי שהטענה שלו לא בדיוק שכנעה אותי, אבל לאחר כמה זמן ירדתי מההחלטה. שוב התלבטתי.

בת שירות שלמדה אותו מסלול כמו שלי סיפרה לי על השירות שלה. אחרי השיחה איתה החלטתי פשוט לבדוק מה האפשרויות שלי ורק אז להחליט, איפה יהיה לי יותר טוב וכך אתרום למדינה באמת כמה שאני יכולה.

את ההחלטה הזאת הזנחתי אחרי שדיברתי עם בחורה שהתארחה אצלנו שבת אחת, במסגרת מכינה קדם-צבאית. דיברנו בינינו בארוחת שבת, והסברתי לה על הקונפליקט הגדול בין צבא לשירות לאומי, ואמרתי לה שרוב הבנות שמצהירות מצהירות לא בגלל הבעיה ההלכתית, אלא מתוך החלטה אישית של איפה הן יתרמו יותר. עצבן אותה הרעיון הזה, והיא אמרה לי שזה לא ממש בסדר. אמרתי לה שיכול להיות ואני עדיין לא החלטתי. בינתיים כולם מסביב לשולחן השתתקו ושמעו אותנו, אז הדיון הפך להיות כלל משפחתי. איכשהו הושגה הסכמה שצריך לאחד את השירות הלאומי יחד עם הצבא- כלומר שיהיה מוסד של שירות לאומי, אבל מסודר ומאורגן ועל מדים. רעיון מגניב. באסה שזה בחיים לא יקרה.

עכשיו די ברור לי שזה רמאות- שדתייה תצהיר גם אם היא לא חושבת שיש בעיה הלכתית. כנראה השתכנעתי כי דנה אמרה לי את זה (כבר אמרתי שהיא ממש משכנעת?) קצת עצבנתי כמה מהחברות שלי כשהעליתי את הנושא בטיול שנתי.

אגב חברות: עד עכשיו, כששאלתי חברות שלי לאן הן מתכוונות ללכת, היו כמה תשובות. חברה אחת היא מאוד שקטה אבל טרחה לציין כל פעם שהנושא עלה שהיא מתכוונת ללכת לצבא. לחיל הים, למעשה. אני זוכרת ששמתי לב איך היא תמיד מזדקפת כשהיא אומרת את זה, במין נימה כזאת של, "אני רצינית לגמרי. נראה אתכם משנים את דעתי." יש עוד כמה בנות שיש להן כוונה ברורה ללכת לצבא. אחרות, ברור שילכו לשירות לאומי, גם אם הן לא אומרות כלום. כמו שציינתי מקודם, יש את העניין של הדוסיות. עוד כמה טוענות בתוקף שאם הן ילכו לצבא המשפחה שלהן תנדה אותן. הרבה מחברותי, אולי רובן, מתלבטות כמוני. חברה אחת שלי אמרה שהיא תהיה מעוניינת לדבר עם אחיות שלי לפני שהיא תחליט, כי היא רוצה לדעת איך זה להיות דתייה בצבא. סיפרתי לה כל מיני דברים שהן מספרות בבית, וגם את העובדה ששמונים אחוז מהבנות בצבא טוענות שרמת הדבקות שלהן בדת לא ירדה כלל תוך כדי השירות.

הנושא הזה מעסיק אותנו בתור כיתה מאוד. בעיקר בארוחות צהריים: זכורה לי ארוחת צהריים אחת שבה מישהי העלתה רעיון מעניין: חייל נחשב רכוש צה"ל. יש בעיה הלכתית שאישה תהיה רכוש של מישהו הוא לא בעלה או אביה.

רעיון נחמד, לא? שובניסטי להחריד, מוזר להפליא- ממש הלכה סטנדרטית. אז זהו, שזה שטויות. נתחיל מזה שאישה היא לא רכוש של בעלה. אפשר להמשיך עם זה שההגדרה של צה"ל לרכוש שונה מההגדרה ההלכתית לרכוש, כלומר העובדה שעל פי החוק חייל נקרא רכוש צה"ל היא לחלוטין לא רלוונטית מבחינה הלכתית. ההלכה גם מאפשרת לאישה להיות שפחה, מה זה אם לא בעלות? אז לא, זאת לא הבעיה. הרעיון הזה עלה גם בטיול השנתי שלנו, ואני זוכרת שאמרתי משהו כמו, "בדקתי וזה שטויות."

אז הטיול השנתי. כן. כשאמרתי שאני ארגיש רמאות להצהיר למרות שאני לא חושבת שיש בעיה להתגייס, המחנכת שלי הסבירה לי שיש בעיתיות הלכתית כלשהי בצבא: אני יכולה למצוא את עצמי, בתור חיילת, במקומות לא צנועים בלי שום קשר להטרדה מינית. למשל, היא פירטה, אם יתקעו אותי בשטח עם רק עוד בת אחת כשכל השאר בנים, יש בזה חוסר צניעות. ותמיד קיים הסיכוי שיקרה דבר כזה.

הנה העניין: אני לא חושבת שמצב כמו שהיא תיארה הוא חוסר צניעות. אבל אני כן חושבת שבנות אחרות יסווגו אותו בתור כזה. החברה ששכנעתי לא להתגייס היא אחת מהבנות האלה, ולכן אני לא מתחרטת על מה שאמרתי לה. היה סיכוי, גם אם קלוש, שבמסגרת הצבא היא הייתה מגיעה למצב של חוסר צניעות (על פי הסיווג האישי שלה), ולכן ניתן לאמר שהדת לא מאפשרת לה להתגייס.

הפסקתי לדבר על זה פחות או יותר, במשך תקופה די ארוכה. האמת היא שנמאס לי. אבל ברור שהנושא עלה הוא כל הזמן עולה, שוב ושוב, עם כל חברה מחדש...

וזה חזר עם מיכל, החברה הכי טובה שלי. בגלל המרחק בינינו אנחנו לא מדברות בדרך כלל. בפעם האחרונה שנפגשנו שאלתי אותה.

"כבר החלטתי שלא." היא אמרה. "כי אני לא חושבת שהצבא זה גוף שמתאים לנשים. בכל מקרה, אם הייתי מתגייסת ההורים שלי היו מנדים אותי."

"זהו, הרבה בנות אומרות את זה... נראה לך שאבא שלך באמת ינדה אותך? אף אחד לא באמת מנדה, זה סתם הגזמות."

היא חשבה על זה קצת. "מן הסתם לא, אבל אבא שלי מסוגל לא לדבר איתי."

נעצתי בה מבט ספקני.

"באמת!" היא הכריזה. "שבוע או חודש הוא מסוגל."

דיברנו עוד קצת ובשלב מסוים היא אמרה, "נראה לי יהיה טוב אם תלכי לצבא."

"בבקשה," אמרתי לה. "שטחי את טיעונייך!" אנחנו באמת מדברות ככה לפעמים. זה מצחיק.

"לא יודעת," היא אמרה. "נראה לי טוב לראות דברים חדשים."

מפה לשם הגענו לדון בשאלה האם להצהיר את רמאות אם אני לא חושבת שיש בעיה הלכתית להתגייס? היא הרגישה קצת לא נעים כשאמרתי לה שלדעתי זה לא בסדר, כי היא מסכימה איתי שכבר אין באמת בעיה. אחר כך הסרתי לה למה זה לא רמאות בשבילה: אם המשפחה שלה נגד התגייסות לבנות, יהיה למיכל קשה מאוד לתפקד בתור חיילת. ההתנגדות של המשפחה שלה באה ממקום דתי. לכן, יש סיבה דתית שתמנע ממנה להיות חיילת כרגיל. מה שהיה להוכיח.

מאז דיברתי שוב עם יוסף. הוא אמר לי שיש למדינה אינטרס שיהיו יותר מתנדבים בשירות לאומי. להצהיר שאני דתייה גם אם לדעתי אין בעיה זה ניצול של פרצה בחוק, שלדעתו קיימת בכוונה. יש למדינה יותר אינטרס לשירות לאומי מאשר לצבא, כי כבר עכשיו יש יותר מידי חיילים שלא עושים כלום. תמיד יהיה צורך במתנדבי שירות לאומי- כאלו שעושים עבודה מלאה בשכר מינימום (900 שקל לחודש בערך. אולי פחות ממינימום?). אחרי שהוא ציין את סוגיית ה"המון חיילים לא עושים כלום" כבר התחלנו לדבר על חרדים ושוויון בנטל וממש אין לי שום רצון לפרט בנושא הזה.

אני לא בטוחה שהוא צודק. מתישהו אני אבדוק את העניין הזה יותר לעומק.

חוץ מזה, בינתיים הצבא מטרטר את אחי יהודה. הוא מתגייס שנה הבאה, ולא דרך ישיבת הסדר למרבה אכזבתו של אבא שלי. משעשע לשמוע את השאלות ששואלים אותו בראיונות, או לראות איך הוא מתפתל כדי לא לספר לי כמה שאלות מסווגות.

 

זהו. זוהי תמצית כל האירועים המעניינים יותר שקשורים לנושא וקרו עד היום, ז' בניסן תשע"ד. אני מתכוונת בעז"ה להמשיך לכתוב את כל הדברים שעתידים לקרות. מאוד אשמח אם תקראו וגם תגיבו.

נכתב על ידי , 7/4/2014 21:20  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאפרת לוי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אפרת לוי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)