החדר האינטימי שלי

זה יום שישי בערב ואני מתיישב מול המחשב,חדר חשוך ומוזיקה לכתיבה מתנגנת.

אני חושב על מה לכתוב את הפוסט,אני מגלה שמכל שטות שעוברת לי בראש או מול העיניים אני יכול להרחיב וזה יהיה בסדר, אני מסתכל על קלפים שמונחים לי על השידה ומשגרים אותי לילדות,עובר למצפן ונזכר בטיולי שטח ובטבע,משם אני חוזר למסך לתיקיית המוזיקה שלי-קופצים לי מול העיניים הראשון של the verve, הוויט סטרייפס,היה יה יה יאז וחבורת הישראלים שנפתחת באביתר בנאי ואחריו אהוד בנאי והפליטים, עושה לי חשק להמליץ על אלבום.

האמת היא שאני פשוט עסוק בלמצוא ריגושים, ולפני שתפרשו את זה רע כמו שזה נשמע-לא מדובר על הרפתקאות מאמצות ודחיקות לקצה.

בשביל ריגוש צריך לדחוק את הרגש לקצה,יש כאלו שלא מצליחים אם זה לא קפיצת בנג'י או סקס בשלשלאות ומעילי פרווה, יש כאלו(ואני נמנה ביניהם) שדי בשיר נכון או בפרק שמבויים מספיק טוב בסדרה בשביל לרגש אותם.

מאז שאני בבית אני משדר לכולם נינוחות כזאת של הכל טוב ובסדר לי, לא מראה שקשה, מחייך כשהם מספרים כמה כיף היה להם בפאב או על היום הפתוח שהם היו בו באוניברסיטת חרטה כלשהי ועל הטיסה שלהם שבוע הבא,מראה שטוב שאני בפינה שבה טוב לי.

האמת היא שאני פשוט לא פורק את הכאב החוצה חוץ מהכתיבה, או כשאני מוצא הזדהות במקומות אחרים(בעיקר קולנוע טלוויזיה ומוזיקה,אם היה תיאטרון כאופציה כללו גם אותו), ופשוט נהייתי רגשן בטירוף מאז ההתחרפנות בבית, אני צורך יותר ולוקח יותר ללב.

אם נניח את הרגש בצד-גם במוח הכל מתבלגן לי, אני חושב על עשרים אלף המקצועות שאני יכול ללמוד ולהיות טוב בהם, אני יכול לרצות אחד ואז דקה אחרי זה לחשוב "אמממ דווקא מתאים לי עורך דין,דווקא מתאים לי להיות שחקן,פרסום זה בשבילי,היסטוריה-מושלם כולם אומרים שאני טוב בזה" וכ'ו...

פתאום הכל אטרקטיבי והמירוץ הגדול של החיים שעוד לא התחיל מבחינתי אפילו מבלבל אותי, אני מפחד לא להספיק הכל, אני יודע שאני רוצה דברים כמו שאני יודע שגם דברים אחרים יכולים לעניין אותי ואני מפחד לא להספיק ולפספס.

אני רוצה לכתוב מוזיקה לתיאטרון אני רוצה לנגן אני רוצה להצליח ולמכור,אני רוצה להפיק, בינתיים אני לא ממלא פאב של עשרים איש עם חומרים שלי ועוד לא בעל הכשרה מקצועית-לא מוזיקולוגיה לא נגינה לא הפקה לא כלום.

הבעיה בחלומות היא הצד הורוד שלהם, כדי לדעת אם אתה רוצה לעשות משהו אתה צריך להיכנס לעשייה של הדבר ולא לתוצאה המוגמרת-כשבן אדם רוצה להיות עורך דין הוא חושב על החליפה עם המושבעים על השופט על תיק הרצח שלו שבו הוא מזכה איזה נאשם ומציל אותו ממאסר עולם, הוא לא חושב על השעות על גבי שעות של חיטוטים בחוקים ובתקדימים משפטיים,על ההפסדים על השעות הארוכות וההקראות המחרפנות של השופטים(וכל זה בהנחה שהוא גם יעבוד במשרד עורכי דין מכובד ולא יהיה איזה עורך חוזים יועץ משפטי או סתם מתמחה שלא מצליח להתרומם).

כשבן אדם רוצה להיות שחקן הוא חושב על ההצלחה,על הסרטים שהוא יככה בהם על הבמה וההצגה שהוא נמצא בה,הוא לא חושב על שעות על גבי שעות של חזרות, הוא לא חושב על כמות הזמן המטורפת שדורשת ממנו ללמוד טקסטים רק כדי שגם יום אחרי זה הבמאי יתקן אותו עשרים פעמים כי זה לא מספיק טוב בשבילו הצורה שבה הוא מבטא אותם,על הימים כלילות שהוא מעביר בסטים מחכה לסיים סצינות אחרי סצינות(ושוב-כל זה בהנחה שהוא מצליח ומקבל עבודות וזה מבלי להזכיר ביקורות קוטלות גיחוכים של אנשים ואת האפשרות שיצחקו עליו ללא הפסקה בגלל המשחק המטופש שלו).

כשבן אדם רוצה להיות מוזיקאי הוא חושב על השיר היפייפה שמתנגן לא בראש,הוא לא חושב כמה שעות של הקלטות חזרות עריכה והפקה נדרשות כדי שזה יישמע בדיוק כמו שהוא מדמיין,כדי שהגיטרות יהיו בדיוק בווליום ובסאונד המתאים,שהשירה תישמע בדיוק כמו שהוא רוצה-וכל זה גם בהנחה שיש לו את הידע לגרום לזה להישמע ככה או את האופציה להכתיב למפיק שלו דרישות,דבר שלא קורה הרבה פעמים.

אנשים חושבים על אנשי עסקים על מילים גדולות כמו בורסה היי טק ונדלן על חליפות מחלקות עסקים מלונות מכוניות פאר ולא חושבים על משאי ומתן מתסכלים על שליטה בעובדים שדוחקים בך על מלחמות ותחרויות מסועבות על מלא ניירות ומספרים שבמשך שעות אתה נדרש לעסוק בהם, על עשרים ואחת אלף אנשי קשר שאתה צריך כדי להוציא יוזמות לפועל על חזרה הביתה ב12 בלילה ולקום ב6 בבוקר ולשבת מאחורי שולחן לפעמים כל הימים האלו,על הסיכון והכאב שבנפילה ממקום כזה(מובטל "ממוצע" חותם בלשכה,בן אדם שמאורח חיים חזירי בזבזני צריך לחיות בצמצום פתאום פשוט חווה קשיים ואין לו המון מה לעשות עם זה,לרדת מ10000 שקל בחודש ל6000 זה כואב,לרדת מ100000 ל10000 זה יותר. 

יש לי עוד מיליון ואחת דוגמאות אבל נראה לי שאתם מבינים את הנקודה-זה פשוט מתסכל כי החלומות האלו כל כך רומנטיים ולא משנה כמה רציונלי אני אהיה תמיד יגניב אותי להיות משהו אחר,שיר שמתאר בדיוק את זה זה "כל אחד רוצה" של אריק ושלום.

הרדיפה אחרי החלומות האלו פשוט גורמת לי נינוחות בבטלנות שהוטלה עליי,בחוסר הברירה של לראות טלוויזיה לשבת מול המחשב להקליט ולכתוב כשיש מוזה לחיות על חשבון אמא ולצאת אחת ל.. מהבית כשבאמת צריך.

שלא תבינו לא נכון-זה מתסכל מרגיז וזה אות חרפה אבל אני פשוט מפחד כי עוד מעט כבר צריך באמת להחליט,ללמוד בארץ או בחול איפה ללמוד מה ללמוד אוניברסיטה או מכללה תואר אקדמאי או מקצוע אומנות,מדעי הרוח,כסף וכ'ו...

אני מפחד שמרוב שאני כל כך חושב בגדול אני בסוף לא יצליח אפילו בדברים הקטנים וזה מפחיד אותי.

אני מסתכל על ההורים שלי שאני מאוד אוהב ומעריץ כל אחד בדרכי שלי אבל אני לא רוצה להיות איש פשוט,אני רוצה להיות משהו,זה לא כסף פרסום או מעמד-זה להיות משהו,לעסוק במשהו להיות בעל מקצוע אבל לא כעבודה אלא כדרך חיים-כנדבך בלתי נפרד ממי שאני, זה מבחינתי ההבדל שבין איש שמצייר קלסתרונים ומאייר ספרים לצייר,זה לא מתבטא אגב במה אתה בוחר לעסוק-זה איך שאתה לוקח את המקצוע,כל מקצוע יכול להיות עבודה,מקור הכנסה ותווית שהחברה מדביקה לך.

מנגד הוא יכול להיות כל עולמך-האהבה שלך,החלום שלך שמתגשם, הדבר שבשבילו אתה חי.זה הכל שאלה של גישה ושל כמה באמת רצית את זה.

ואני באמת רוצה את זה-והכוונה ב"זה" היא שבסופו של דבר אני אבחר את המקצוע הנכון לגביי זה שאני ארגיש אליו שייכות עמוקה כזאת, וגם להצליח בו-ללמוד אותו כמו שאני רוצה ולהגיע למקומות שאני רוצה ולעסוק בתחומים שאני אוהב בו.

בשליפה מהחגורה זה מוזיקה אבל שוב-פתאום הפחד לפספס במקומות אחרים תוקף ויש בלבול.

אחרי שמחליטים זה כבר הרבה יותר קל להחליט(ולא קל כי זה קל אלא פשוט כי זה יותר קל מלבחור מקצוע) איפה ללמוד ובמה להתמחות.

כאן אני מסיים לפרוק כאן אני מסיים לחשוב על משהו מעניין שאפשר להוסיף לפוסט הזה.

אני לא טוב בסיומות כי כשאני יודע שהן מגיעות אני מתחיל לנסח אותן יותר מדי ופשוט נהיה קיטשי בקטע מגעיל ומזוייף

אז אני אחתום כאן לעת עתה עד שיהיה לי עוד פריקה,Ill let you know כמו שנאמר