לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החדר האינטימי שלי

העולם שלי וכל מה שמשתמע ממנו


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

4/2014

דרבי,זהבי,סמלים ומחשבות בנושא


רבות נאמר על מה שקבוצה יכולה לעשות לשחקן,על אופי של מועדון, על ההשלכה של האופי הזה על שחקנים שמשחקים בו.

כמובן שבמציאות זה 11 שחקנים שמשחקים על מגרש וזה בתכלס הכל אבל עבור האוהד המסור זה הרבה מעבר לזה,זה הסמל והערכים שהמועדון מזוהה-הערכים שהחלטת לקחת על עצמך.

כשאני מסתכל על הפועל תל אביב אני כל פעם מחדש נפעם לראות מועדון שעדיין מזוהה עם משהו שהוא מעבר לקבוצת הכדורגל, לראות קהל מסור כל כך ונאמן בכל מצב,קהל שמעודד שחקנים כשהקבוצה מפסידה ולא מקלל אותם כשקצת קשה, קהל שנשאר קהל בכל מצב-לא משנה מי הבעלים, מי השחקן שנרכש השנה מה המוצא שלו וכמה כסף יש בקופה.

לכל קבוצה יש את הסמלים שלה-שחקנים בדימוס או פעילים שמסמלים אותה,שמזוהים איתה.

סמל הופך לסמל כי הוא מתנהל ככזה,מעבר להישגים על המגרש הוא פשוט יודע להתנהג כסמל.

השחקנים הגדולים בהיסטוריה,אלו שזוכים להכי הרבה כבוד מהאוהדי הקבוצות לאורך השנים, הם שחקנים שהפכו לסמלים-בין אם בגלל יכולתם בין אם בגלל האופי ובין אם שניהם,מה שבטוח-ללא אחד מהם הם לא יהפכו לסמלים.

אתה יכול להיות גם זלאטן איברהימוביץ ולהיזכר כשחקן מוכשר אבל ההיסטוריה זוכרת יותר מכל את הסמלים.הם אלו שיקבלו הכי הרבה כבוד על המגרשים לאורך השנים.

אתה לא הופך לסמל ביום בהיר אחד, מעמד כזה קונים בהרבה השקעה על המגרש,בהתמדה ולאחר שכבשת את לב האוהדים-עליך להתנהל בהתאם.

ועכשיו להפועל.

אני מסתכל על הפועל תל אביב ורואה את התנהלות השחקנים שמשחקים בקבוצה ואין ספק שקבוצות כאלו זה קבוצות שמייצרות סמלים-קבוצות עם אופי,עם דרך,עם אוהדים שיודעים לתת הכל לקבוצה שלהם-שחקן בקבוצה כזאת מקבל מהקהל דברים שלא יקבל מקהלים אחרים.

אתה יודע שמועדון כדורגל הוא מועדון גדול ברגע שהוא מייצר נאמנות של השחקנים למועדון אצל כל מי שעובר בו-מועדון כזה בארץ הוא הפועל תל אביב.

יש חשיבות גדולה לשחקני בית בקבוצה-הם אלו שגדלו במועדון ואלו שנאמנים אליו יותר מכל,סלים טועמה ושי אבוטבול למשל הם כאלו בהפועל תל אביב.

במכבי תל אביב יש את שירן ייני(אחד הבודדים אגב שאני מעריך בקבוצה המרגיזה הזאת).

אבל דווקא הנאמנות של אלו שלא גדלו במועדון אלא עברו בו-זה דבר שמעורר השתאות.

גילי ורמוט ואיתי שכטר שניהם לא גדלו בהפועל ובכל זאת נעשו מאמצים גדולים מצידם בתחילת השנה כדי שכשישובו מאירופה-ישובו להפועל.

הם יכלו שניהם ללכת לכסף הגדול של קרויף וגולדהאר אך לא התפתו וחיכו והמתינו עד שיוכלו להחתימם בהפועל-כי אחר עונת הדאבל שעשו שם-המועדון ייצר אצלם מחוייבות,נתן להם פינה חמה בלב.

עומר דמארי הוא כנראה השחקן בעל הערך הגבוה ביותר בקבוצה, עומר, פתח תקוואי במקור היה מועמד למכירה בחלון ההעברות בינואר אך יצא בטלוויזיה בריש גלי ואמר קבל עם ועדה שהוא רוצה להמשיך בהפועל.

יותר מזה-כשראה איך זהבי מתגרה בקהל של הפועל ומשאיר אותם מתוסכלים ומבוזים-הוא ידע לגמול בהתגרות לקהל של מכבי דרבי לאחר מכן לאחר שהבקיע.זה אולי לא ראוי-אבל זאת הצהרה-זה להחזיר את הכבוד האבוד לאוהדים שלך, לתת להם להרגיש מנצחים, לקחת צד ולהחליט שאתה הפועל ומוכן שבצד השני ישנאו אותך כי ממילא אתה כנראה כבר לא תחצה את הכביש לשם. סמלים.

אני מסתכל על מכבי, לא סובל את הקבוצה הזאת אבל רואה שם שחקנים שמחוייבים מאוד-למקצוענות,לאימונים ,לשיטת המשחק המשעממת.

שלא תבינו לא נכון-אני מאוד מעריך את העבודה הקשה ואת הכסף שמושקע שם, אבל שלא יבלבלו לי תמוח אותו קהל על "מכביזם".

לא הבנתי עדיין מהו אותו "מכביזם"-לאהוד את הכסף ואת מי שמנצח?אוקיי ומה חוץ מזה?יש איזשהו ערך?

אם נוציא לרגע את שירן ייני מהמשוואה-שזה שחקן שלדעתי הוא מעל לקבוצה הזאת,מקצוען אמיתי,חכם,משקיען,בוגר ואי אפשר שלא להתפעל ממנו לטובה(משעשע לאור העובדה שהאוהדים לא יודעים לתת לו את התהילה שהוא ראוי לה,אבל כזה הוא ייני-צנוע ומקצוען),מאז אבי נמני-איזה סמל גדול משחק במכבי?

סליחה טעות שלי האמת היא שיש הרבה סמלים במכבי-ברק יצחקי שהוא סמל ביתרי,טל בן חיים שהוא סמל פתח תקוואי שהפך לשחקן הפועל שהפך לשחקן מכבי-טוב זה לא יוכל להיות כבר סמל בשום מקום...

יש דווקא את ראדי אלברמן וזיו-אבל הם פשוט לא סמלים,הם באים לעבוד,מממ בוא נראה - איתן טיבי עומרי בן הרוש...צעירים מדי בשביל להיות סמל...טוב בסדר רגע מוכרח להיות איזה שחקן שמזוהה עם הקבוצה איזה מכביסט אמיתי כזה!בטוח יש מה זה,זה הרי מכבי זה מועדון של סמלים של אופי של דרך,אז מה אם הם מחליפים עשרים שחקנים בשנתיים...אה כן יש את הזרים גרסיה מיטרוביץ ופריצה,טוב נו בסדר אז הם לא סמלים וביננו פריצה וגרסיה באו לכאן כי בחול הם כבר לא אטרקטיבים כמו פה.

אבל מי בכל שחקן כזה שהוא מכביסט אמיתי?שמתנהג כסמל? אוי אני יודע היו את הצעירים שבאו מהנוער והפציצו בבוגרים-לאחד קראו דאבור ולאחד מיכה אבל מכבי בשיא טמטומה הרשתה לעצמה לאבד את החלוץ הצעיר הטוב ביותר בארץ ועם הרוטציות המשמעממות/המערכים ההגנתיים האלו של סוזה-ייקח זמן כנראה עד שמיכה ישחק באמת כמו שהוא אמור-כבאנקר בהרכב.

אה אני יודע-יש אחד שהוא כוכב אמיתי-הביא להם את האליפות,תוקע שערים,מלהיב את האוהדים,שחקן אמיתי-איך יכולתי לשכוח את זהבי?זה סמל!זה המכביזם!

אז מה מייצג זהבי חוץ מהעובדה שהוא שחקן גדול שיודע לנצח?

אני יודע מה הוא מייצג-שחקן שגדל בהפועל תל אביב,שפרח בה וקיבל בה את הבמה,שהצהיר שהוא אוהד הקבוצה,שנתן לה רגעים יפים וקיבל רגעים פי מאה יותר יפים מהאוהדים המסורים שהרימו אותו על הכתפיים.

שחקן שהיה חלק מקבוצת חלומות שבזכותה השיג חוזה בקבוצה בסרייה א'.

אותו שחקן בחר לחצות את הכביש ולשחק בשורות היריבה המושבעת,אבל אותו שחקן לא הסתפק בזה-הוא גם היה חייב לצאת בתקשורת נגד האוהדים של האקסית-גאט דמט אתה שחקן כדורגל אם לא קיללו אותך אתה כנראה לא חשוב מספיק,מה חשבת שתעבור לקבוצה היריבה ותקבל זרי פרחים?

הפועל זה מועדון שהוא יותר גדול מהשחקנים שלו,אז לא אהבו את זה שעברת,שחקן גדול מתעלם שותק נותן קבלות על המגרש ומתנהג כמו שראוי לסמל להתנהג-כי היית סמל בהפועל ורק בגלל זה לקחו את המעבר שלך קשה.

אבל זה לא הספיק לאדון זהבי, להיות בוגר כנראה זה לא בלקסיקון שלו, שחצנות של שחקנים יכולה להיות חיובית אבל במקרה שלך אדון זהבי-זה כבר עבר את הגבול...ללכת להתגרות בקהל של הפועל?אין בזוי מזה.

וכך בדקה וחצי הפכת לסמל במכבי וכבר משווים אותך לנמני(שבניגוד אליך-באמת היה סמל) האמת היא?אני לא מתפלא זה בהחלט מה שמכבי מייצגת-את הכסף הגדול,את שינוי האופי והעור בכל חצי דקה, את השחצנות חסרת הפשרות.אתה ווינר-גם מכבי זה קבוצה של ווינרים-כשמנצחים הקהל צורח ושואג וכשמפסידים הוא שותק ועוזב את האצטדיון לפני השריקה.

בקבוצה שיש בה בעיקר כסף ושאין בה כבר סמלים-זהבי בהחלט הפך לסמל ראוי-סמל לחוסר הסמליות.

שבוע שעבר ראיתי איך זהבי רוצה ודוחף להשוות אחרי השער שהכניס,לצערנו הרב הפעם זה לא הלך.

ניצחון בדרבי הוא תמיד מתוק,במיוחד בתקופה כזאת כשהכסף הגדול אצלכם ואתם גם לשם שינוי מצליחים לנצח איתו לרוב.דווקא זה הופך אותו למתוק יותר.

שלא תבינו לא נכון-ערן זהבי הוא שחקן ענק ומוכשר וכל מי שיגיד אחרת ויזלזל בכישרון שיש לו ברגליים כנראה לא מבין כדורגל-הוא זה שהופך את מכבי למכונה כזאת מנצחת.אבל שחקן מוכשר הוא לאו דווקא סמל.

אמרו שזהו הפסדו הראשון של זהבי בדרבי-מסתבר שלא תמיד אפשר לצאת ווינר אבל האמת היא שהדרבי הזה מוקדש כולו לך זהבי-אין קבוצה ראויה מהפועל תל אביב להנחיל לך הפסד.אין תחושה מתוקה יותר מלראות אותך מפסיד בדרבי.לא פחות מלראות את מכבי מפסידה-אותך אותך,את ערן זהבי מפסיד.

כגודל השמחה שלך בכל גול שתקעת לנו-ככה אנחנו שמחים כשאנחנו מנצחים אותך.

שמעון גרשון עבר לביתר ירושלים חטף קללות על ימין ועל שמאל והיה עד אז הסמל הכי גדול של הפועל-זה לקח לו בערך עשור שלם הסיפור הזה של להפוך לשחקן הכי לא רצוי.אתה שהפכת לאהוב מהר כל כך-הספקת בפחות מארבע שנים להפוך לשנוא עוד יותר על הקהל שהרים אותך-שאפו,גם זה כישרון...מסתבר שאתה לא רק מכניס שערים.

נכתב על ידי elioth , 29/4/2014 18:27  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למה אני מעדיף קולנוע ישראלי


זה נורא לא פוליטקלי קורקט לאהוב קולנוע ישראלי, מצד אחד יש לך את היומרניים שישראל קטנה עליהם ומבחינתם סרט ישראלי צריך לפוצץ בשביל שהם יצפו בו ומנגד יש את את ההמון, זה שזה לא מדבר אליו,זה שמביט על הוליווד ולא מזיז ממנה את הראש לדקה, גם הם יטרחו אחת לכמה שנים להרים בכל זאת איזה סרט, בדרך כלל איזה משהו של אבי נשר או דברים בסגנון.


באמצע יש כאן יוצרים מוכשרים,שחקנים טובים והרבה עוסקים במלאכה שעושים פה קולנוע איכותי ומצויין, עם מאפיינים משלו, עם שפה משלו, עם יופי ייחודי ותחושה ייחודית שיש רק לו.


זה לא יופי שנובע בגלל הכישרון הנדיר ויוצא הדופן(למרות שגם לו יש חלק בדבר כנראה) של יוצרי הקולנוע בישראל, אלא בגלל שהוא ישראלי-הוא נעשה פה, הוא שואב מפה והיופי שלו זה היופי של המקום הזה.


השוק כל כך מצומצם,אתה שומע הרי שומע על פסטיבלי סרטים בחול על פרסים יש מבקרים שעוסקים בזה כל הזמן ויוצרים שמספקים את זה כל הזמן אבל מתי בפעם האחרונה קנית כרטיס לסרט ישראלי?לא ראית במקרה כי היה,קנית וראית בקולנוע.


אני מניח שהסרטים שיעלו אצל רובכם,אלו שאשכרה אנשים ראו בזמן אמת, יהיו "בופור" או "ואלס עם באשיר", חלקכם אולי "כנס העתידנים",מיעוטכם "איים אבודים" או "לצוד פילים" של רשף לוי,היו עוד כמה שהיה סביבם עניין(קופצים לי לראש נודל,הסרטים של אוחובסקי ופוקס,סרטי אבי נשר,אהבה קולומביאנית ועוד אולי עשרה סרטים מכל העשור האחרון).


העניין הוא שיש עוד כל כך הרבה, כמות הסרטים הישראלים שנוצרו כאן בעשור האחרון - סרטים שהם אשכרה בשביל כולנו, לא איזה יצירות מסובכות נסיוניות יומרניות,סרטים טובים באמת,היא עצומה.


יש קולנוע ישראלי שהוא טוב יותר מזה שאנחנו רצים לראות בקולנוע,יש כל כך הרבה סרטים שפשוט מפוספסים.


שלא תבינו לא נכון-הם לא מתפספסים אצל מבקרי התרבות,הם לא מתפספסים אצל קרנות הקולנוע שמסבסדות אותם,הם לא נזרקים לערימה מפוייחת אלא זוכים למדף מכובד ומטופח בארכיון מסודר למופת.


זה אנחנו שמפספסים אותם! על רובם שמעתם, על מיעוטם פחות, כמעט מכולם אתם תוכלו להנות לפחות ברמה הבסיסית של מעקב וסרט שעשוי טוב כמו שצריך וערוך היטב.


אבל עדיין כששומעים סרט ישראלי אתה תמיד תראה פרצוף מעוקם, מבט הצידה, אצל בני שלושים ומטה שאינם קשורים לעולם הזה ואינם צרכני תרבות "גבוהה"(במרחאות כפולות) אתה לא תראה כמעט עניין כשתדבר על זה או תציע את זה.


הסרט הישראלי הוא לא הוליוודי, הוא אינו עתיר אפקטים, הוא לא תמיד מסתיים טוב, הוא לא מציג את העולם כיפה בלבד, הוא מראה גם את הצד הפחות נעים שלו, הוא לא עוסק בגיבורי על באנשי עסקים גדולים שהצליחו או בדמויות תנ"כיות.


הוא עוסק בי ובך-באנשים הפשוטים,היומיומיים-אומנים,פועלים,בורגנים למיניהם בעלי מקצועות חופשיים,נוער,ילדים,זקנים נשים וגברים-הוא לא מבליט אף אחד ולא מדלג על אף אחד.


השפה שלו היא שפה מדוברת, יומיומית גם היא, ללא שרבובים מבריקים ונאומים חוצבי להבות.כאן קללה,כאן סלנג, פה משפט לא קשור, כאן יציאה סהרורית.ההתבטאות הפשטנית(עם דגש על פשטנית ולא פשוטה) של הדמויות מוסיפה יותר אמת למסקנות ולרגשות שלהן-יוצקת יותר תוכן, מעצימה את דבר הדובר.


הוא מציג את כולם,נותן לכולם ביטוי ומקום, דתיים(מדורת השבט,שושלת שוורץ,ההסדר,הנחמנים באסונות של נינה,קדוש וכ'ו...),מזרחים(המנגליסטים,שבעה,הבלדה לאביב הבוכה,שלוש אמהות...),אנשי עיירות הפיתוח(קלרה הקדושה,עפולה אקספרס,כיכר החלומות..),חד הוריות(אור,כנפיים שבורות...),משפחות(הדברים שמאחורי השמש,מתנה משמיים...),מבוגרים (לצוד פילים,החוב..) ,ילדים ונוער(שוב קלרה הקדושה,חתולים על סירת פדלים,צעד קטן,בקרוב יקרה לך משהו טוב...),יש בו את הדמויות הכי סחיות שאפשר ואת הדמויות הכי סטלניות שיש (ממליץ בחום על כל סרטיו של גור בנטוביץ,פשוט הנאה צרופה).


יש לי עוד אלף דוגמאות וימבה סרטים שהייתי מת לדחוף פה רק מתוך תקווה שמישהו יטרח לראות אותם.


רק תנסו למיין לז'אנרים ותראו שקיבלתם כל סוג אפשרי כאן כמעט, רק עם התבלין הנהדר הזה של פה-בין אם זה בתל אביב או בירוחם,עוסק באשכנזים או ספרדים,דתיים או חילוניים,עניים או עשירים וכ'ו...זה לא משנה בכלל כי בכולם יש את אותה הוויה מיוחדת שנוצרת בסרט הישראלי, את אותו שרבוב לשון או קללה שתמיד תצחיק אותך לשנייה אבל תגרום לך מיד אחר כך לצמצם לחצי חיוך ספקני,את אותה דמות הזויה וסהרורית שהולכת ערומה ברחוב או עונה לשם "בן אדם".


נשרים נוחתים בתוך כיתות, אנימציות מתערבבות עם המציאות, חלליות נבנות בחצר אחורית של בית ועוד אינספור התרחשויות שבורות ודמויות סהרוריות ועדיין-יש לו קסם שאי אפשר להסביר,אני שעה מנסה כאן ולא מצליח עדיין.


הוא נוטה יותר לאירופה,רובו לפחות והוא יותר "ארטיסטי" ובכל זאת נשאר מרגש,לא פלצני,מצחיק ומעציב בנשימה אחת, פשטני אך לא פשוט,קצת שמח קצת עצוב-כמו המציאות שלנו, ככה גם הוא.


מאז שנות התשעים ועד היום הקולנוע הישראלי נהנה מיוצרים באמת מוכשרים ומסרטים מצויינים שנעשים כאן.


בשנים האחרונות זה מתעצם ,מאז תחילת העשור האחרון הוא קפץ עוד מדרגה,מצולם טוב יותר וגם עולה לפסגות חדשות ולתחומים חדשים, כמו כן כמות הסרטים מתעצמת וגדלה, אפילו חובב שכמוני לא מצליח להדביק את הפער,רק מקולנוע ישראלי יש לי רשימה ארוכה מאוד שאני פשוט לא מצליח להדביק.


אני פשוט ממליץ לכולכם לתת צ'אנס וללכת לראות סרט ישראלי, לאו דווקא כזה שמצליח,אחד שמדברים עליו אבל כנראה שלא ישבור את הקופות.אם באמת תתפסו את מה שאני תופס ואני לא משוגע בעניין הזה,אין לי ספק שככל הנראה תהנו.

נכתב על ידי elioth , 21/4/2014 03:14  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השתרבבות מקלדת


זה יום שישי בערב ואני מתיישב מול המחשב,חדר חשוך ומוזיקה לכתיבה מתנגנת.

אני חושב על מה לכתוב את הפוסט,אני מגלה שמכל שטות שעוברת לי בראש או מול העיניים אני יכול להרחיב וזה יהיה בסדר, אני מסתכל על קלפים שמונחים לי על השידה ומשגרים אותי לילדות,עובר למצפן ונזכר בטיולי שטח ובטבע,משם אני חוזר למסך לתיקיית המוזיקה שלי-קופצים לי מול העיניים הראשון של the verve, הוויט סטרייפס,היה יה יה יאז וחבורת הישראלים שנפתחת באביתר בנאי ואחריו אהוד בנאי והפליטים, עושה לי חשק להמליץ על אלבום.

האמת היא שאני פשוט עסוק בלמצוא ריגושים, ולפני שתפרשו את זה רע כמו שזה נשמע-לא מדובר על הרפתקאות מאמצות ודחיקות לקצה.

בשביל ריגוש צריך לדחוק את הרגש לקצה,יש כאלו שלא מצליחים אם זה לא קפיצת בנג'י או סקס בשלשלאות ומעילי פרווה, יש כאלו(ואני נמנה ביניהם) שדי בשיר נכון או בפרק שמבויים מספיק טוב בסדרה בשביל לרגש אותם.

מאז שאני בבית אני משדר לכולם נינוחות כזאת של הכל טוב ובסדר לי, לא מראה שקשה, מחייך כשהם מספרים כמה כיף היה להם בפאב או על היום הפתוח שהם היו בו באוניברסיטת חרטה כלשהי ועל הטיסה שלהם שבוע הבא,מראה שטוב שאני בפינה שבה טוב לי.

האמת היא שאני פשוט לא פורק את הכאב החוצה חוץ מהכתיבה, או כשאני מוצא הזדהות במקומות אחרים(בעיקר קולנוע טלוויזיה ומוזיקה,אם היה תיאטרון כאופציה כללו גם אותו), ופשוט נהייתי רגשן בטירוף מאז ההתחרפנות בבית, אני צורך יותר ולוקח יותר ללב.

אם נניח את הרגש בצד-גם במוח הכל מתבלגן לי, אני חושב על עשרים אלף המקצועות שאני יכול ללמוד ולהיות טוב בהם, אני יכול לרצות אחד ואז דקה אחרי זה לחשוב "אמממ דווקא מתאים לי עורך דין,דווקא מתאים לי להיות שחקן,פרסום זה בשבילי,היסטוריה-מושלם כולם אומרים שאני טוב בזה" וכ'ו...

פתאום הכל אטרקטיבי והמירוץ הגדול של החיים שעוד לא התחיל מבחינתי אפילו מבלבל אותי, אני מפחד לא להספיק הכל, אני יודע שאני רוצה דברים כמו שאני יודע שגם דברים אחרים יכולים לעניין אותי ואני מפחד לא להספיק ולפספס.

אני רוצה לכתוב מוזיקה לתיאטרון אני רוצה לנגן אני רוצה להצליח ולמכור,אני רוצה להפיק, בינתיים אני לא ממלא פאב של עשרים איש עם חומרים שלי ועוד לא בעל הכשרה מקצועית-לא מוזיקולוגיה לא נגינה לא הפקה לא כלום.

הבעיה בחלומות היא הצד הורוד שלהם, כדי לדעת אם אתה רוצה לעשות משהו אתה צריך להיכנס לעשייה של הדבר ולא לתוצאה המוגמרת-כשבן אדם רוצה להיות עורך דין הוא חושב על החליפה עם המושבעים על השופט על תיק הרצח שלו שבו הוא מזכה איזה נאשם ומציל אותו ממאסר עולם, הוא לא חושב על השעות על גבי שעות של חיטוטים בחוקים ובתקדימים משפטיים,על ההפסדים על השעות הארוכות וההקראות המחרפנות של השופטים(וכל זה בהנחה שהוא גם יעבוד במשרד עורכי דין מכובד ולא יהיה איזה עורך חוזים יועץ משפטי או סתם מתמחה שלא מצליח להתרומם).

כשבן אדם רוצה להיות שחקן הוא חושב על ההצלחה,על הסרטים שהוא יככה בהם על הבמה וההצגה שהוא נמצא בה,הוא לא חושב על שעות על גבי שעות של חזרות, הוא לא חושב על כמות הזמן המטורפת שדורשת ממנו ללמוד טקסטים רק כדי שגם יום אחרי זה הבמאי יתקן אותו עשרים פעמים כי זה לא מספיק טוב בשבילו הצורה שבה הוא מבטא אותם,על הימים כלילות שהוא מעביר בסטים מחכה לסיים סצינות אחרי סצינות(ושוב-כל זה בהנחה שהוא מצליח ומקבל עבודות וזה מבלי להזכיר ביקורות קוטלות גיחוכים של אנשים ואת האפשרות שיצחקו עליו ללא הפסקה בגלל המשחק המטופש שלו).

כשבן אדם רוצה להיות מוזיקאי הוא חושב על השיר היפייפה שמתנגן לא בראש,הוא לא חושב כמה שעות של הקלטות חזרות עריכה והפקה נדרשות כדי שזה יישמע בדיוק כמו שהוא מדמיין,כדי שהגיטרות יהיו בדיוק בווליום ובסאונד המתאים,שהשירה תישמע בדיוק כמו שהוא רוצה-וכל זה גם בהנחה שיש לו את הידע לגרום לזה להישמע ככה או את האופציה להכתיב למפיק שלו דרישות,דבר שלא קורה הרבה פעמים.

אנשים חושבים על אנשי עסקים על מילים גדולות כמו בורסה היי טק ונדלן על חליפות מחלקות עסקים מלונות מכוניות פאר ולא חושבים על משאי ומתן מתסכלים על שליטה בעובדים שדוחקים בך על מלחמות ותחרויות מסועבות על מלא ניירות ומספרים שבמשך שעות אתה נדרש לעסוק בהם, על עשרים ואחת אלף אנשי קשר שאתה צריך כדי להוציא יוזמות לפועל על חזרה הביתה ב12 בלילה ולקום ב6 בבוקר ולשבת מאחורי שולחן לפעמים כל הימים האלו,על הסיכון והכאב שבנפילה ממקום כזה(מובטל "ממוצע" חותם בלשכה,בן אדם שמאורח חיים חזירי בזבזני צריך לחיות בצמצום פתאום פשוט חווה קשיים ואין לו המון מה לעשות עם זה,לרדת מ10000 שקל בחודש ל6000 זה כואב,לרדת מ100000 ל10000 זה יותר. 

יש לי עוד מיליון ואחת דוגמאות אבל נראה לי שאתם מבינים את הנקודה-זה פשוט מתסכל כי החלומות האלו כל כך רומנטיים ולא משנה כמה רציונלי אני אהיה תמיד יגניב אותי להיות משהו אחר,שיר שמתאר בדיוק את זה זה "כל אחד רוצה" של אריק ושלום.

הרדיפה אחרי החלומות האלו פשוט גורמת לי נינוחות בבטלנות שהוטלה עליי,בחוסר הברירה של לראות טלוויזיה לשבת מול המחשב להקליט ולכתוב כשיש מוזה לחיות על חשבון אמא ולצאת אחת ל.. מהבית כשבאמת צריך.

שלא תבינו לא נכון-זה מתסכל מרגיז וזה אות חרפה אבל אני פשוט מפחד כי עוד מעט כבר צריך באמת להחליט,ללמוד בארץ או בחול איפה ללמוד מה ללמוד אוניברסיטה או מכללה תואר אקדמאי או מקצוע אומנות,מדעי הרוח,כסף וכ'ו...

אני מפחד שמרוב שאני כל כך חושב בגדול אני בסוף לא יצליח אפילו בדברים הקטנים וזה מפחיד אותי.

אני מסתכל על ההורים שלי שאני מאוד אוהב ומעריץ כל אחד בדרכי שלי אבל אני לא רוצה להיות איש פשוט,אני רוצה להיות משהו,זה לא כסף פרסום או מעמד-זה להיות משהו,לעסוק במשהו להיות בעל מקצוע אבל לא כעבודה אלא כדרך חיים-כנדבך בלתי נפרד ממי שאני, זה מבחינתי ההבדל שבין איש שמצייר קלסתרונים ומאייר ספרים לצייר,זה לא מתבטא אגב במה אתה בוחר לעסוק-זה איך שאתה לוקח את המקצוע,כל מקצוע יכול להיות עבודה,מקור הכנסה ותווית שהחברה מדביקה לך.

מנגד הוא יכול להיות כל עולמך-האהבה שלך,החלום שלך שמתגשם, הדבר שבשבילו אתה חי.זה הכל שאלה של גישה ושל כמה באמת רצית את זה.

ואני באמת רוצה את זה-והכוונה ב"זה" היא שבסופו של דבר אני אבחר את המקצוע הנכון לגביי זה שאני ארגיש אליו שייכות עמוקה כזאת, וגם להצליח בו-ללמוד אותו כמו שאני רוצה ולהגיע למקומות שאני רוצה ולעסוק בתחומים שאני אוהב בו.

בשליפה מהחגורה זה מוזיקה אבל שוב-פתאום הפחד לפספס במקומות אחרים תוקף ויש בלבול.

אחרי שמחליטים זה כבר הרבה יותר קל להחליט(ולא קל כי זה קל אלא פשוט כי זה יותר קל מלבחור מקצוע) איפה ללמוד ובמה להתמחות.

כאן אני מסיים לפרוק כאן אני מסיים לחשוב על משהו מעניין שאפשר להוסיף לפוסט הזה.

אני לא טוב בסיומות כי כשאני יודע שהן מגיעות אני מתחיל לנסח אותן יותר מדי ופשוט נהיה קיטשי בקטע מגעיל ומזוייף

אז אני אחתום כאן לעת עתה עד שיהיה לי עוד פריקה,Ill let you know כמו שנאמר

 

נכתב על ידי elioth , 18/4/2014 22:43  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  elioth

מין: זכר




הבלוגים הקבועים שלי
הבלוג משוייך לקטגוריות: פילוסופיית חיים , אהבה למוזיקה , עכברי עיר
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לelioth אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על elioth ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)