בשבילי, ראש השנה ויום כיפור, כל מה שביניהם ובתוכם, מקבל בכל שנה המון עוצמה ומשמעות, כי גם יום ההולדת שלי חל באותם ימים. וכשיום הולדת, ראש השנה ויום כיפור באים ביחד - יוצא שההתחדשות, ההשתנות והצמיחה - מקבלים הרבה חשיבות, ואולי זו גם הסיבה לכל כך הרבה פעמים שתיכננתי ותיכנתתי את עצמי מחדש.

כמה עברתי, כמה השתניתי. כמה הרגלים אימצתי וזנחתי, כמה בניתי והרסתי, השחתתי ותיקנתי, כמה הידרדרתי לתהומות וטיפסתי לפסגות.

וגם פעם אחת איבדתי שפיות, יצאתי מכלל אדם שפוי והפכתי למשוגע, אבוד, יחף, בארץ זרה, אכול פסיכוזה ומחשבות שווא. ראיתי את התהום - וזהו, לא ראיתי מסביב לה שום פתח יציאה.

ובסופו של עניין, השיגעון עשה אותי יותר שפוי מאי פעם. אני רואה צלול כל כך, בהיר כל כך ...

אני כבר מספיק בוגר להבין שהאישיות שפיתחתי (ופותחה בעל כורחי) היא הנכס הכי עוצמתי שיש לי, זה שהביאני עד הלום ועוד יביאני רחוק. ובגלל זה, כל כך חשוב לפתח את האופי, את האישיות, את המידות ... אי אפשר להיות כל החיים אותו דבר, וממילא אנחנו משתנים.. אז לפחות להשפיע על השינוי, לעצב אותו, לבנות אותו...

אז הנה מגיע יום כיפור, יום עם משקל. ואני רוצה לנצל את ההזדמנות לחשבון נפש קטן משלי, כי כולנו מתקדמים לאנשהו בחיים האלה, לא משנה מה יקרה.. אז השאלה החשובה היא אם אנחנו מובילים או מובלים. אם המקומות שנגיע אליהם, נגיע אליהם מתוך בחירה מושכלת והבנה, או שאנחנו כמו כדור גומי ... מקפצים מקיר לקיר, מחפץ לחפץ לפי מה שנתקלנו בו בדרך וזהו.

אז מה היה לי השנה? איך אני מסכם אותה ולוקח את עצמי קדימה מחוזק?

דבר ראשון, והכי טרי בזיכרון - נרפאתי משתי מחלות, אפשר לומר חשוכות מרפא. הראשונה היא הסיגריות, לא נוגע יותר בסיגריות כבר כמה חודשים טובים. והשניה היא אוננות כפייתית. כמה סבל וצער החרא הזה גרם לי, ובעיקר השילוב המופלא של שניהם ביחד. מחלות רקובות.

לא האוננות עצמה היא המחלה, אלא הרצון הזה לספק כל הזמן איזשהו יצר חזק ועוצמתי, ששיגע אותי, זו המחלה! כאילו שנשים אמורות להיות איזה מין צעצוע כזה שמגיב בקולות והבעות פנים לכל דבר שתעשה לו כרצונך, תכניס תוציא תדחוף תסטור תפליק. הכל שתהנה.

כמה חושך כמה! כמה הייתי הולך ברחובות, יושב באוטובוסים, עובד, מדבר בטלפון, ומשוטט ... מחפש ... מי פה כוסית ... מי פה מדליקה לי את הקטנצ'יק ... למי יש מצב להשחיל .... מה הייתי עושה לה ... ואז הביתה - וההמשך כבר ידוע. לא פלא שכל הזמן הזה לא מצאתי חברה, כי לא חברה אני חיפשתי. אני חיפשתי שפחה. אני חיפשתי זונה, אני חיפשתי כוכבת מין. אני חיפשתי את היופי והמתירנות הלא-קיימים האלה, רק בגלל שרציתי אהבה. רציתי שיאהבו אותי, שמישהי תגיד לי כבר! שאני טוב ומקסים ויפה, שאני מוכשר וחכם ונעים, שאני הכי טוב בעולם ושבחיים בחיים היא לא אהבה ככה מישהו.

אין קיצורי דרך בחיים ואין תחליפים זולים, אנחנו צריכים להיות הדבר שאותו אנו רוצים, בשביל שהדבר יקרה.

אז מה עשיתי? כבר חודש שאני מוריד את העיניים למדרכה, מדלג עם המבט למקום אחר, חושב על דברים אחרים. מסלק את הרפש והזוהמה קודם כל מבחוץ, ברמת הגירוי. והנה עבר חודש.. אני מרגיש שוב תמים וסקרן כמו ילד! אני לא גווע לאהבה, אני צמא לה. וזה הבדל חשוב.

וכאן צריך להבין, שאני דירדרתי את עצמי לתהומות הג'יפה והגועל ברמות שמזעזעות אותי עד היום, כשאני חושב על זה. יאללה בשביל הכיף, אני מקווה שאין פה ילדים, אני אעבור ואתוודה בזריזות על כל סוגי הפורנו שהיה חביב עלי:

- מין קבוצתי, רב משתתפים ורב כניסות, אנאלי אוראלי - כמה שיותר יותר טוב.

- פורנו רך ועדין מהסבנטיז, או פורנו קשה וגס וחדש.

- שני גברים או שלושה על אישה אחת. באותה הכניסה - עדיף. יותר מוטרף יותר טוב.

- השפרצות ואורגזמות נשיות למיניהן, חוסר שליטה זמני.

- שחורות, אסיאתיות, בלונדיניות, שמנות, רזות, מבוגרות. ג'ינג'יות.

- צעירות. מאוד צעירות.

- מכשירי מין חשמליים ולא אנושיים.

- אבא ובת חורגת, אמא ובת חורגת, אח ואחות חורגים, יחסים במשרד, ניצול תמורת כסף.

- פורנו ישראלי בעברית.

- טרנסג'נדרים עם נשים, טרנסג'נדרים עם גברים, טרנסג'נדרים עם טרנסג'נדרים.

- כלבים, סוסים, חמורים וכל מה שיש לו איבר מין עם אישה צמודה שעובדת כדי לרצות אותו.

הייתי מאונן בשמירות בצבא, בשירותים, בחדר, בעבודה, אצל חברים בבית - איפה שזה היה תופס אותי מספיק חזק, הייתי נותן. גם בתחנה המרכזית.

אבל הכי הייתי אוהב להיכנס לאינטרנט, לאסוף חומר מחולק לתיקיות וקטגוריות - ואז לאונן לפי הסדר. חח זה אפילו מצחיק אותי עכשיו, כמה זמן ואנרגיה השקעתי בזבל הזה. וכמה הייתי מתרוקן מכל תוכן שהיה בי. המחלה הארורה הזו מאחורי עכשיו.

והנה עובר חודש, והנורה האדומה הזאת לא מהבהבת יותר כדי שאכבה אותה. התעליתי מעל זה, אחרי שנים של זוהמה מוחלטת שאכלה אותי מבפנים. אה כן, וגם הלכתי לזונות. איזה 20 פעם שילמתי עבור סקס. אבל עכשיו התמימות חוזרת .. הסקרנות מלבה את הרומנטיקן שבי ומחזירה אותו לגבהים חדשים/ישנים. הסקס הבא שלי יהיה חלק ממערכת יחסים של אהבה, כבוד ואמון.

הדבר הבא שהשארתי מאחורי הוא חוסר הביטחון, וכל המחשבות הנלוות אליו - פחד מכישלון, השפלה, בושה, פחד מכאב, פחד מ"מה יגידו". חוסר ביטחון הוא הגדרה מבלבלת ומטעה ... כי אדם חסר ביטחון לא מרגיש שהוא חסר ביטחון, להיפך! חסר הביטחון למעשה מלא בביטחון: הוא מלא בביטחון שהוא ייכשל, הוא מלא בביטחון שהוא לא יצליח, הוא מלא בביטחון שהוא ייפול באמצע וכולם ילעגו לו.

האדם חסר הביטחון כל כך בטוח שהוא ייפול וייכשל, שהוא משלים בדימיונו את הפרטים החסרים לו מהמציאות, לכדי תמונה שלמה ומפחידה, לכדי קרב מכור מראש: אם היא לא עונה אז היא לא מעוניינת בי, הם מצטלמים בפייסבוק בלעדי ואני לא הוזמנתי - כנראה בשבילם אני לא חלק מהם, נפרדתי ממנה והיא הדבר הכי טוב שהיה לי - לא יהיו לי עוד אהבות כאלה. חסר הביטחון הורס לעצמו את החיים.

השיגעון שתקף אותי בארץ זרה הבהיר לי, כמה מסוכן לחשוב ולקבוע קביעות. כמה מסוכן להרהר ולנסות להבין - ועוד יותר מסוכן להמשיך ולהרהר לבד במשהו שמתסכל אותך ולבחון אותו ולטחון אותו מכל זווית אפשרית - ולא אפשרית. הבנתי (וחוויתי על בשרי, למעשה) שאנחנו מורכבים - מהמחשבות שלנו. וכל מה שיקרה איתנו בחיים - מושפע מהמחשבות שלנו, כל רגש שלילי או חיובי שעובר בנו - מושפע מהדרך שבה אנחנו מסתכלים על העולם ועל עצמנו.

אז אחרי שיגעון אחד קשה, ותקופה אצל מטפל פסיכולוגי אני יכול להגיד - שהיום אני מלא ביטחון. אני מלא ביטחון שאני אצליח, אני מלא ביטחון שמגיע לי ואני ראוי, אני מלא ביטחון בבחירות שלי בחיים - כי אני יודע שאני בוחר, אני מחליט, אני לא נגרר אחרי דחפים ופחדים שמשגעים אותי, אני יודע שאני רואה צלול, אני יודע שאני מוכשר, שאני טוב, שאני אוהב, שאני נאמן, שאני רגיש, שאני עדין, ושאני חזק.

השתקנות. השתיקה היא מחלה מסרטנת. אני סיימתי להחזיק דברים בבטן. מאחל גם לכולכם. לטוב וגם לרע - דברים צריכים להיאמר, לרוב. חוץ ממקרים מסויימים, שעדיף באמת לא לומר כלום, אסור לשמור בבטן. אני, בשביל להישאר שפוי: חייב להחמיא, לפרגן, לתמוך, להתלהב, לאהוב, לנחם. חייב גם לקצוף ולשטוף, להוכיח ולהתווכח ולדבר בכעס, להוציא את העלבון שלי החוצה, לתבוע את כבודי, להעמיד אנשים במקומם - ושלא יעיזו לדבר אליי ככה או להתנהג אליי ככה שוב.

כי מה האלטרנטיבה? לסתום את הפה ולקבל סרטן של מחשבות וכעסים ופחדים ועלבונות? יאללה החיים קצרים, אסור לאכול את הלב. ולפנות לעזרה. לפנות לעזרה כשאני לא יכול לבד.

השנה גם גיליתי מחדש את היצור החברותי והחברתי שאני. האדם המצליח והנבון שבתוכי. הכרתי חברים חדשים, הלכתי ללמוד משהו שאני אוהב, אני עושה צעדים בשטח שמחייבים הרבה אומץ, ביטחון עצמי ואמונה בדרך, כי הדרך ארוכה. וכישלון אחד נראה לי עכשיו כמו הר של בושה ותסכול, אבל בעוד 10 שנים מי יזכור?? ובעוד חמש שנים? ושנה אחת? ושבוע?

המסלול הזה של החיים הוא ארוך כל כך. אני מעדיף אלף כישלונות על פני הצלחה מהירה אחת, כי מכל כישלון אני לומד משהו להבא. מישהו אמר לי פעם שהצלחה = לעבור מכישלון לכישלון בלי לאבד טיפה מההתלהבות. החיים ארוכים ויש הזדמנויות בשפע.

השנה גיליתי כמה האינטואיציה שלי פועלת, כמה אני מצליח לנווט את הדרך שלי אל היעד, כמה אני יכול ליצור קשרים וחברויות, אחרי שנים של בדידות.

תיקון המשפחה התחיל. היחסים עם אמא מתחילים להתאחות, יש מקום לנעימות בין כל הביקורת והטינה. פתאום נעים לי לשמוע אותה, נחמד לי לשוחח איתה, פתאום אני רואה כמה אני דומה לה, כמה אנחנו קרובים.

וגם עם האחים אני מרגיש את הקירבה חוזרת, יש עוד לעשות בנוגע לאחים, אבל הצעד הראשון היה מוכרח להיות אמא. הצעד הבא יהיה האחים, ואז אבא. אבא צריך לעשות גם הוא צעדים לקראתי, אבל זה כבר עניין אחר.

הובלה. היום בניגוד לפעם, אני מרגיש שהמושכות על החיים שלי, על הרגשות שלי והמחשבות שלי - נמצאים יותר ויותר בידיים שלי מאשר על הצוואר שלי. אני עושה את מה שאני מאמין בו, ואני מאמין במה שאני עושה, והאישור הפנימי הזה - הוא האושר. אני לא מבקש מאף אחד שיגיד לי כמה טוב מה שאני עושה, ואני אפילו מוכן להיכנס לוויכוח עם אלה שטוענים שאני טועה. יש לי מה לומר לכל אחד מהם, אנשים חסרי חלום וחסרי השראה, שמעיזים לכבות לי את החלום ולהגיד לי שאין מה ללכת אחריו. ומה החלום שלכם?! בואו תוציאו אותו החוצה שאני אשתין עליו בכיבוי צופים, נראה אתכם! יש לכם בכלל איזה חלום, חזון, שאיפה ברורה? אין להם כלום. כולנו נתקלנו באנשים האלה לפחות פעם בחיים. אפשר, אפשר, אפשר הכל!

אם האדם הלך על הירח, ושיכפלנו כבשה, והשבחנו גנטית פירות וירקות ובעלי חיים, והיום לכל ילד יש אייפון ביד שהוא עושה איתו דברים מדהימים - אז אין דבר שאי אפשר לעשות.

קבלה. מקבל את עצמי, אוהב את עצמי, מבין את עצמי ועושה שלא תהיה לי ביקורת על עצמי. ביום הכיפורים חשוב לסלוח בין אדם לחברו, וחשוב לסלוח בין אדם למקום... ורק שלא נשכח - לסלוח קודם לעצמנו.