רוצים לדעת מה קורה? תקראו!

חודש מאז שהגענו, הייתי היום בטקס יום השואה עם הקהילה היהודית במינכן. 

אסף נסע לסיור לימודי ובחרנו אני, ניצן, אורי וענת ללכת לצפות בטקס.

אז במדינה שבה הכל התחיל, מתכנסים יהודים שנולדו פה, שהיגרו לפה או שנמצאים פה באופן זמני בלבד- בבית כנסת אחד כדי לזכור. 

עד כאן הכל הגיוני,

אלא מה? 

שהטקס כולו (חוץ מהקדיש והיזכור) הועבר בגרמנית טהורה. אותה הגרמנית שבה צעקו על יהודים, בה קיללו אותם ובה השתמשו כדי לתאם פעולות נוראיות ולדווח על התקדמותן. באותה הגרמנית חוזרת ומתארת ניצולת השואה את שעבר עליה, באותה הגרמנית מסביר הרב למה קוראים לזה "יום השואה והגבורה".

וזה חרה לי.

לא בגלל שאני לא מבינה את השפה, דווקא הבנתי קטעים מהסיפורים וחלקים מההסברים שהיו בהתחלה.

לא. זה חרה לי כי לא הרגשתי שום התקדמות, הרגשתי שהיהודי ממשיך לכופף את הראש ולהתנהל לפי התרבות המקומית ובשפה המקומית.

היה קשה לי להבין איך אותה ניצולה, שגרמה לאנשים רבים לדמוע רק משמיעת הסיפור שלה, המשיכה לחיות במדינה הזאת. איך היא ממשיכה לדבר בשפה הזאת. ולמה? 

אולי זה ביקורתי מדיי מצידי, ובכל זאת- גם אני פה, גם אני מתנהלת ברחוב בגרמנית (קלוקלת), גם אני תורמת באיזשהו אופן לכלכלה המקומית הזו. 

מאידך, מעולם לא נדרשתי לעזוב את המדינה בה גדלתי, ואני רואה את עצמי חיה בישראל עד סוף ימיי. 

אבל גם מעולם לא סבלתי באופן כזה, מעולם לא לקחו ממני את ההורים ואת בני המשפחה שלי. 

היא אישה מקסימה ניצולת השואה הזו, אני בטוחה. גם אם לא הבנתי חלק גדול ממה שהיא אמרה אני בטוחה שהיא עברה זוועות לא פשוטות וזה נוראי מצידי לשפוט אותה. היא זכאית לבחור לחיות איך שהיא רוצה ואיך שנוח לה...

אבל, עדיין... אני לא מצליחה להבין למה? למה להישאר פה, ולמה לתאר את זה בשפה הזו?

איפה הניצחון שלך? 

איפה הנוכחות שלך במדינה שנועדה להגן עלייך ועל ילדייך? 

איפה השימוש בשפה שבה אמרת את צמד המילים "שמע ישראל" בזמן התיאור של מה שעברת? 

למה לא להרים את הראש ולהגיד "אני לא שייכת לכאן"? 

הערב, דווקא יותר מתמיד אני מבינה- אני לא שייכת לכאן.

התחבורה הציבורית מדהימה, המחייה זולה באופן משמעותי מהארץ, האנשים מנומסים להפליא והשכר גבוה בהרבה אבל אני לא שייכת לפה. 

זו חוויה של כמה חודשים, אבל זה בלתי נסלח.

ואני חושבת שיש שני נצחונות משמעותיים שהטקס היום שכח: מדינת ישראל והשפה העברית. 

חבל שגם היום, היהודים פה התנהגו כ"גרמנים בני דת משה" ולא כיהודים. 

לילה טוב,

חופית.

נכון, יש לנו מילה של עמידר.

כתבנו שנשתדל אבל אם העייפות גוברת עלינו אנחנו מיד נכנעים לה ומעבירים עוד יום בלי כתיבה.

אז נספר לכם בקצרה:

ביום חמישי קיבלתי מאוניברסיטת LMU כרטיס אורח לשימוש לאורך כל הסמסטר בגלל שאני חוקרת מאוניברסיטת חיפה בישראל. בהתחלה ניגשתי בתמימות וביקשתי להיכנס בשעת העומס, שמיועדת לעבודה של סטודנטים מהפקולטות לתיאולוגיה ופילוסופיה בלבד. כמובן שכאשר אמרו לי שאני לא יכולה להיכנס לעבוד בספריה נעלבתי עד עמקי נשמתי והופתעתי כי לא אמרו לי שאקבל יחס כזה. המזכירה מיהרה להכניס אותי ואפילו עזרה לי לאתר את הספרים שרציתי. לאחר מכן, היא הפנתה אותי להגיש בקשה במשרדים למטה על מנת שיכירו בי כחוקרת פה באופן רשמי. טכנית, זה לא שקר, אבל גם לא השתדלתי להגיד שאני חוקרת ברמה של עבודת תזה, ושאני פה פשוט כי אני צריכה לעשות עבודות הגשה לאוניברסיטה. 

בכל מקרה, מסתבר שמה שאמרתי טוב מספיק וכרטיס האורח מאפשר כניסה חופשית ושימוש בשירותי הספרייה גם כשהכניסה מוגבלת לקבוצות מסויימות :)

ביום שישי השכמנו קום למשרד הפנים הגרמני. כמה השכמנו? התייצבנו שם בשעה שבע וחצי בבוקר. אחרי עמידה במיליון תורים הגשתי את הבקשה לויזה. מסתבר שהם בטוחים שהתחתנתי עם אסף בשביל זה והחתימו אותנו על מסמכים שאנחנו לא מתכוונים להתגרש בקרוב. בקיצור אנחנו עוד צריכים לשוב לשם להוכחות נוספות בהמשך...

לאחר מכן יצאנו לתחנה המרכזית של העיר, משם נסענו עם רוזי ואורי לאגם כלשהו מדרום לעיר, שהמים שנאגרים בו הם מהשלגים של האלפים (הם גם מרגישים ככה!). המקום מקסים- מרחק של חצי שעה נסיעה ברכבת הנוף משתנה מנוף עירוני לנוף פסטורלי באופן מדהים. ירדנו תחנה לפני האגם והלכנו ברגל לאורך העיירה המקומית. מקום ממש יפה ודיי עירוני... 

האגם עצמו מדהים- ענק עם מים כחולים כחולים. בצדדים יש מקומות שאפשר לעשות בהם פיקניק ולאמיצים יש אפשרות לעשות כל מיני סוגים של ספורט ימי בפנים בעלויות ממש נוחות. אז הודות לרוזי שדאגה לפצות על כך שנתקענו במשרד הפנים היה פיקניק מדהים וטעים ביותר. אחר כך המשכנו להסתובב בפארקים שמסביב לאגם, פגשנו (מקרוב מאוד!) ברבורים וברווזים (תמונות ברגע שרוזי תעביר לי...). כשהתעייפנו התיישבנו בפאב מקומי צמוד למים. הבנים שתו בירה והבנות אכלו גלידה. האמת שאסף עשה את שניהם. בקיצור- תענוג! 

חזרנו תשושים הביתה למנוחה קצרה ומשם לארוחת שישי יחד עם עוד כמה חברים יהודים בבית של תורה מציון במינכן. הדירה מקסימה והאוכל היה יותר טעים מכל מסעדה שאכלנו בה מאז שנחתנו פה. שאפו לצוריאל על הבישול הביתי האיכותי :)

ביום שבת הלכנו לפתיחה של פסטיבל האביב במינכן. המיקום המרכזי של החגיגות הוא במתחם של האוקטוברפסט שזה איזור ענקי! בכניסה יש המון דוכנים של אוכל ומתקני שעשושעים כל כך מרשימים שלוקחים בכיף את הפארקים בארץ (וזה בסך הכל פארק זמני!). צמוד לאזור הזה, שיותר מתאים למשפחות, יש שוק פשפשים ענקי. כמה ענקי אתם שואלים את עצמכם? כזה שאיבדנו בו את אסף מאוחר יותר.... בכל מקרה, אחרי שעברנו איזה שמינית מהשוק, נהיינו רעבים אז אסף ורוזי האמיצים קנו לעצמם נקניקיית הודו בלחמנייה באורך של חצי מטר.  הנקניקיה גדולה יותר מהלחמנייה ומבצבצת משני הצדדים שלה. בקיצור- זה נראה דוחה כמו שזה נשמע, אבל מסתבר שהטעם לא רע.

כל המקומיים מסתובבים בלבוש המסורתי- הבנות בשמלות כאלה עם סינר והבנים במכנס חום עד הברך, חולצה משובצת ושלייקס. צבעוני ומקסים! 

חזרנו הביתה למנוחה של אחר הצהריים ובערב הבנו שהמקום דיי משתנה ויש פאב גדול שחוגגים בו אז יצאנו לשם שוב. ה"פאב" הוא בעצם אוהל ענקי שיש בו המון ספסלי עץ ארוכים ושולחנות עץ וכוסות של בירה שמכילות ליטר כל אחת. כשנכנסנו היתה הופעה של איזו להקה בעיצומה וכולם קפצו בטירוף על השולחנות והכיסאות! הרצפה רעדה והיינו בטוחים שהמקום לא יעמוד בזה. בשעה רבע ל-10, בדיוק כשמצאנו מקום לשבת בו ולהזמין בירה,  האורות כבו וההופעה הסתיימה. מי שהייתה לו כוס המשיך לשבת ולשתות (עכשיו אתם מבינים איך הם פיתחו יכולות לשבת בחושך לאכול??) אבל אנחנו התבאסנו מהמצב ויצאנו לחפש פאב אחר. אחרי הליכה ארוכה הגענו לפיצרייה שהאוכל שלה ממש איכותי וטעים!

בקיצור- סופשבוע ממצה. יום ראשון מוקדש לקימה בשעה קצת יותר נוחה וללימודים כי הכל סגור פה. אסף יצא בצהריים לסיור של הלימודים שמתקיים מחר במרחק 8 שעות נסיעה מכאן באוטו. הסיור מתקיים בגרמנית כמובן.  

נאחל לו בהצלחה :)

היום מציינים פה את יום השואה במקביל לארץ- בשעה שבע שלנו. מעניין איך יהיה...

שבוע מקסים לכולם! 

(האמת שזה "גנים אנגליים" אבל זה היה הורס את הרצף היפה שנוצר...)

טוב, ביום שישי התארחנו לארוחת שישי נפלאה בדירה שההורים של אורי שכרו פה במינכן לשבוע. התפריט היה מגוון והחברה הייתה כל כל טובה עד שנשארנו לדבר ופתאום שמנו לב שהגיע זמן קריאת שמע של שחרית. סתם, 11 בלילה :)

(תמונות בקרוב- כשההורים של אורי ישלחו לנו :) )

________

יום ראשון- אחרי שבת של למידה אינטנסיבית החלטנו ביום ראשון לצאת להסתובב. קיבלנו הזמנה להצטרף לסיור עם כמה סטודנטים יהודים שהגיעו מעיר אחרת במוזיאון שמכיל אוצרות שגרמניה גנבה ממצרים ושמה במינכן. או בקיצור- המוזיאון המצרי של מינכן. 

את האמת? הרבה פחות מרשים מהמוזיאון המצרי בברלין, אבל ניחא, בשביל כניסה ביורו אחד הוא בהחלט שווה את זה :)

אז צוריאל וארז- תודה על ההזמנה :)

________

אחר כך הלכנו לאכול שווארמה בקופסא (כן, יש פה דבר כזה...) ומשם לסיבוב בגנים האנגלים. טוב, "סיבוב" זו מילה שמקטינה את מה שעשינו שם. "מסע" יהיה כינוי מתאים יותר. 

בכל אופן, גנים ענקיים, עשינו רק חלק קטן מהחלק הצפוני שלהם שמלווה בנחל מקסים ובאגם בקצה. הכל נעים, מסודר ומאוד יפה. מקום מושלם לפיקניקים ויש לשם רכבת ישירה מהמעונות בפארק האולימפי.

________

היום פסחא אז אנחנו מתענגים על יום נוסף של חופש, מה שהולך נהדר עם חגיגות פתיחת השבוע הרביעי שלנו פה :)

חג שמח! ;)