| 9/2014
חרא
אני לא יודעת מה גרם לי להיזכר בטיול השנתי של שנה שעברה. להיזכר איך סבלתי, החל בנסיעה המייגעת למצדה, הטיפוסים וההליכות הארוכות בשמש השורפת עם חולצה אמריקאית ארוכה, כי הבנות בכיתה שלך אדיוטיות. להיסחב עם הגיטרה, לתקוע חיוך מזויף לתמונות משותפות, לשמוע דברים מטומטמים על מצפה רמון, להגיע לאכסנייה ולמות מקור, להתקלח עם מים שקפואים זו מחמאה עבורם, לאכול את הצ'יפס המגעיל שהפך לפירורים בתיק כארוחת ערב, להתמודד עם כולם בארוחת הבוקר, כי באמת אין לך תאבון, ללכת, לחייך, ללכת, לטפס, ללכת, לעצור. חיכיתי לאמא שלי ביציאה מבית הספר עם המזוודה שנשברה ו2 תיקים על הגב. היא הגיעה סוף סוף, סוף סוף הביתה. אז אתם יכולים להסיק שאני לא בן אדם של טיולים. ''היה ממש כיף, נהנתי'', שיקרתי להורים. ואתם יודעים מה? זה לא היה כזה קשה. כאילו, ברור, במקלחת המושלמת של אחרי בכיתי בערך 50% ממאגר המים בגוף שלי, אבל לומר כמה מילים שקריות? קלי קלות. אני מסיקה שאני לא בן אדם כנה, שיודע להסביר את עצמו, את איך שהוא מרגיש.
החלטתי להפסיק עם הקפה. אחרי הרגל של כוס ליום במשך ארבע שנים החלטתי להפסיק. מישהי אמרה לי שזה כמו סם. המורה לספורט הריצה אותנו והכאב התוך גופי שלי רק גדל. המורה לערבית זלזל בי על השאלה (מסתבר) מובנת מאליו ששאלתי. בהיסטוריה כבר גססתי. הגעתי הביתה ונשכבתי על המיטה שלי. אסור לי לישון, זה לא טוב. אני יודעת שאת עייפה אבל זה בסדר, כי בלילה תוכלי לישון, נקייה. את לא יכולה לישון, לא עכשיו, לא עכשיו. אולי יש לי מנגנון מוח כזה, שמונע ממני לעשות את הדברים שאני צריכה על פי רמת הרצון שלי. עצמתי עיניים מידי פעם והתעוררתי בבהלה. את לא יכולה לישון! ראיתי פרק של סקראבס ונרדמתי ל40 דקות. אחר כך יצאתי החוצה וראיתי אותו הולך עם מישהי אחרת. ואת חשבת שתזמיני אותו לבית ריק בסוכות... פתטית. נבלעתי במים הקרים והנעימים במקלחת והנה אני כאן עכשיו. הנה אני עם מגבת מטופשת על השיער, באמצע השיעורים במתמטיקה, כותבת פוסט דפוק בבלוג דפוק שאף אחד לא יקרא במילא. מוציאה את העצבים שלי על המקלדת ויוצאת מתוסכלת עוד יותר ממקודם. הנה אני, לא נרדמת, לא חולמת, לא חיה. שוב. אני לא מאמינה שזה קורה לי. שוב. אני מרגישה כמו חרא, עולם. אני מרגישה כמו חרא ואני רוצה שזה ייגמר
| |
| כינוי:
Eleanorigby_
מין: נקבה
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
