אתמול ירד גשם חזק והחלטתי שאני הולכת ברחוב. החולצה השחורה שכיסתה אותי לא הספיקה, היה לי קר, ואני כמעט בטוחה שיש לי דלקת ריאות. אני מאוהבת בזה. כיף לי להסתכל בשמיים ולא להסתנוור מכוכב מתלקח רחוק. 19 מעלות בחוץ, הגוון הכחול-אפור בשמיים מהפנט אותי. העננים מתחלקים בשטחם בהרמוניה מושלמת. ציפורים עפות במעגלים. מקודם היו רוחות מטורפות ועכשיו העצים המשקיפים מחלוני דוממים. אין מכוניות. אין אנשים בחוץ. נובמבר, תחילתו של חורף נהדר. לקום בבוקר ולסדר את החדר, לקפל כביסה, לסיים את כל התרגילים במתמטיקה כשברקע מחרוזת ג'אז ישנה. אני לא דואגת לכלום, אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה היה לי התקף חרדה. בתקופה האחרונה הגעתי למצב בו כולכם נראים לי יפים, יפייפים, ילדי האלוהים. כל מבנה פנים, כל צבע עין, כל מרקם שיער. כל בן אדם שראיתי נראה לי כל כך יפה. ברגע שחלקתי עובדה זו, חברה שלי אמרה לי שיש לי חרא טעם באנשים. אני חושבת שזו התחלה של תקופה טובה. אני חושבת שקיבלתי החלטה, אני חושבת שאני לא צריכה לחכות לינואר יותר, אני נשארת כאן. זו לא החלטה בתוקף מצב הרוח הטוב שעוטף אותי היום ולא במצב הרוח הרע שעוטף אותי השנה. זו לא החלטה שקיבלתי בהשפעה של אנשים אחרים. זו החלטה רציונלית, שמשקפת אותי ואת הערכים שלי. אני יכולה לעבור, אני יכולה לברוח, למצוא לי פינה, להישאר בה, לא להביט אחורה. אני בוחרת להישאר, לרוץ אל תוך האש, להתמודד, להיפגע, לכעוס, לשמוח, לבכות, לקרוס, לטפס, להתמודד. שיהיה לכם שבוע מדהים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
