את הדבר הכי יקר לי בעולם, 8 שנים של אושר רצוף (עם עליות ומורדות כמובן, כמו כל זוג אחר).

למה אנחנו עדיין צריכות להתמודד עם כל הרוע שמסביב? עם האנשים האלה שעושים לנו רע?

אנחנו תמיד אומרות לעצמנו שלא נורא, זו תקופה והיא תעבור. הם בכלל לא משפיעים על החיים שלנו, בכל זאת, שתי בחורות דיי עצמאיות. אבל הם עדיין שם. כאילו אלוהים צוחק עלי ורוצה להזכיר לי שהחיים שלי יכולים להיות דיי דפוקים לפעמים ושלא הכל יפה..

אני שונאת את הנקודות האלה שהכל צף לי, אני מתמלאת כעס, עצב, תסכול, כל כך הרבה תסכול. ואת יודעת מה מתסכל אותי עוד יותר? שאני יודעת שעכשיו זה עוד במינון סביר. 

מה יהיה עוד כמה שנים? ילדים? חגים? בית? ארוחות שישי?

עדיין לא יקבלו אותי? לא יגידו לי שלום כשרואים אותי?

קשה לי שבאירועים הכי משמחים בחיים שלך, שגם אני וגם הם נמצאים הכל הופך להיות מעיק..במקום שתתרכזי בשמחה שלך את מתרכזת בלסדר את העניינים ולתזמן את זה ככה שכל אחד מהצדדים ירגיש הכי בנוח שהוא יכול להרגיש..

קיבלת סרן היום, הייתי כל כך מאושרת בשבילך, ובשבילי..את הגאווה שלי. ידעתי שבמקום להתרכז בשמחה שלך את מתרכזת בזה שאת לא רוצה שאני ארגיש לא בנוח לידם או אתקל בהם בטעות.ידעתי שכשראית שהם ראו אותי אכלת סרט במהלך כל הטקס.

כשהתקשרת ושאלת איך היה המפגש לא יכולתי לשקר ופרצתי בבכי, אני מצטערת. אני רוצה להיות חזקה בשביל שתינו אבל יש לי רגעים שאני לא מצליחה.

הם באמת שונאים אותי? או שהם שונאים את הסיטואציה?.. 

גם עליך אני קצת כועסת לפעמים, על זה שאת כל כך אדישה ולא מוכנה לעשות שום דבר אקטיבי.

לא יוזמת שיחות, לא מעלה, לא מנסה לתקן..

מצד שני אני שמחה רוב הזמן. נוח לי השקט הזה.. אני שונאת את המחשבה על זה שהם פוגעים בך ושאני חסרת אונים ולא יכולה לעשות כלום נגד זה.

הם פוגעים גם בי, אבל כבר התרגלתי ואני לא באמת חושבת על זה.

את הכי חשובה לי בעולם, אני רוצה ששום דבר לא יפריע לנו, משום מה זה לא מצליח.

אני יודעת שאנחנו יותר חזקות מהכל..אבל זה עדיין כל כך מתסכל.

ואם רציתי משהו אחד אחרי היום המעיק הזה זה שתשני פה לידי, לבכות קצת לידך..וגם את זה צה"ל דאג להרוס.

אני אוהבת אותך לא משנה מה יהיה.הלוואי ויום אחד יהיה לנו פחות כואב..