אני אוהבת את הלילה, כי הוא סודי.
באור יום הכל חשוף, אבל בשעות החושך, ברגע שמכבים את האור, לא רואים דבר.
החשכה היא תעלומה; אור הירח זוהר ממעל ומסתיר סודות שרק האפלולית יודעת, ומסתיר מן
העולם את מי, או מה, שלא רוצה להיראות.
הרעיונות הכמוסים והחשובים ביותר באים בשעות בהם רק פנסי הרחוב עומדים, וממלאים
אותך בכזו כמיהה כך שלא תוכל לעצום עין לעולם.
המסתורין בוער כמו אש בשקט השחור, ורק המיוחדים מספיק מסוגלים להכיל אותו, לשמור
עליו כמו על חייהם.
הייתי רוצה להאמין שאני מספיק מיוחדת בכדי שהאפלה תעטוף אותי ותעניק לי כנפיים,
עימן אוכל לעוף ולהדליק כוכבים.

(התחשק לי לשתף משהו שכתבתי מזמן, לא יודעת אפילו למה)