נסיכה וקוץ בה

רצה רצה רצה בסיבובים.

מקיפה את הבית, מקיפה את העיר, מקיפה את העץ.

מתעייפת, רוצה לשבת.

לקום, לשבת, לקום, לשבת. חבל שאי אפשר לעוף.

שוב רצה. אבל לא בשביל להתרחק. כפות הרגליים שלי נשרפות

ואני אוספת איתן עוד ועוד קוצים מהאדמה.

ואז הוא מגיע. והקוצים מתמקמים ברגליי.

אני קופאת במקום בזמן שהוא מתקרב לאט.

מרחק שפעם עבר בחצי שנייה עכשיו נמרח על פני דקה שלמה.

כל התנועה שיצאה בריצה עכשיו משיגה אותי ומתמקמת בתוכי,

עושה גלים בין בית החזה דרך הבטן ועד השרירים של הכוס. מדי פעם זרם חלש ברגליים. משהו חייב לברוח. 

הוא מתקרב עוד. התנועות שלו כל כך איטיות שאין מה לפחד.

אבל בכל זאת אני שומעת את עצמי דרך הנשימות הכבדות. יש לי זמן לרכך את כל האיברים, להפסיק לחפש משהו שלא נמצא כאן.

להפיל הכל על הרצפה, שיעלה באש, ולהשאיר את הגוף העירום שם, בשבילו.

שירים אותו ויפיל אותו ויקפל אותו ויפתל אותו וימלא וירוקן ויכסה ויתעטף ויכאיב וירפה.

וברגע הראשון אאחוז בו,

ואז ארגיש אותו חזק בתוכי: את היד המכה, את היד שמושכת בשיער, את האצבעות נסגרות על הפטמות, את הזין בגרון, את השיניים שתופסות את הלשון, את הרוק שנוזל על הפנים, את הרגל שחונקת, את המשקל שלא נותן לי לזוז.

ובין כל אלה אטייל לאט, אעצור לנוח, לאט.