מי מאיתנו לא נופל לסיפורים שהוא מספר לעצמו, על עצמו על הסביבה.
איזה סיפורים יפים, אנו רוקמים לעצמנו לפני השינה.
אך הסיפורים שאנו מספרים לפני השינה, כל כך יפים, רומנטיים, בכל צבעי הקשת הם ואנו חפצים להשאיר בקרבנו משהו שבעצם אין בו דבר. מלבד פחד שמנהל אותנו
רק לא להתמודד מול המציאותת העגומה, רק לא לעמוד מול הפחד הגדול הזה שמנהל אותנו....
הרי מה יצא לנו מזה שאנו נעמוד פנים מול פנים עם הפחדים, השוכנים בתוך כל אחד ואחת מאיתנו.
אנחנו חלילה עוד עלולים להתרסק.
כמה סיפורים שאני סיפרתי לעצמי, וואוו, זה פשוט לא אמיתי!
סיפרתי לעצמי שאני אוהבת, כאשר לא אהבתי, סיפרתי שאני מתגעגעת, כאשר לא ממש התגעגעתי.
כמהתי למשהו שמעולם לא היה, אך בתודעה שלי הייתי חייבת לגרום לו לחיות ולהיות שם, ולו רק על מנת שאוכל להמשיך בחיי.
לא סתם יום אחד עזבתי בעל, בית ומשפחה (המשפחה שלו) חייתי חיים נוראיים עם בן זוגי לשעבר.
חיים שהיו חייבים להגיע אל קיצם, במהלך השנים בהן חלקנו זוגיות שמבחוץ היתה נראית מופלאה - לא פחות.
בפנים הכל היה חורבן אחד גדול, כמה שסיפרתי לעצמי שאני רוצה להיות שם, ושאני אוהבת ועל כן אני נשארת .
בסוף נאלצתי להתמודד מול האמת העגומה, אין לי מה לחפש שם.
וכך נפלה ההחלטה, כשניטרלתי את הפחד , והפסקתי לתת לו לשלוט לי בחיים.
בעבר, כאשר הייתי חושבת על להיות לבד עם ילדיי, הייתי מפחדת פחד מוות מההשלכות הכלכליות, המשפחתיות וכו'.
אך כאשר הגעתי לדרך ללא מוצא, מצאתי כי הכי קל זה לפחד, ובסופו של יום, כי הפחד הרבה יותר גדול מהתמודדות מול המציאות.
וכשסוף סוף אזרתי אומץ, ארזתי את ילדיי ועזבתי, בית ומשפחה, פרקתי חבילה, הרגשתי פתאום חופשיה.
כאילו יצאתי מתוך כלא, הכלא שאני יצרתי במו ידיי, שחררתי את נפשי המיוסרת לחופשי.
פתאום אני רואה את העולם בצורה אחרת, פתאום פחות בקורתית כלפי עצמי.
וגם ילדיי נרגעו, והמריבות ביניהם פחתו.
על אף היותי מונוגמית סדרתית, נמצאת היום במקום בו טוב לי באמת.
ואולי רק בגלל זה, איני כל כך ממהרת למצוא לי זוגיות חדשה.
כנראה, שהאביר שלי יצטרך להמתין עוד זמן מה, עד אשר אני אגיע למקום בו אוכל להכניס אביר אמיתי לתוך חיי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
