היום יום הולדת לאמא, שאם היתה פה היתה בת 86
לא זו איננה טעות, אמי ילדה אותי בגיל מבוגר ביותר.
מסתכלת על חיי לאחור, והחוסר כל כך גדול.
אמי הלכה מבלי שוב, לפני 28 שנים, בהיותי נערה צעירה.
הנטישה היתה קשה, היתה לא היתה רק שלה, אלא של כל המשפחה.
כל אחד ואחת, התבצרו בתוך צערו/ה, ואני הצעירה מבין כולם נותרתי לבד.
איני יודעת, מה התחולל בתוך נפשה הפצועה, אך היום יודעת שלא היה לה קל כלל וכלל.
כשאתם שואלים את עצמכם, האם אני באמת אופטימית אז להלן התשובה כן!!
למדתי עם השנים, כי ללא האופטימיות שלי, מזמן הייתי חדלה מלהתקיים, כי רק התקווה השאירה אותי שפויה.
תמיד קיוויתי, שיום אחד היא תבוא, שיום אחד היא תצוץ, שתופיע שוב ותגיד כי התגעגעה.
לצערי הרב זה לא קרה, וכאילו כדי לגרום לה לשוב, שחזרתי את חייה עם אבי באופן די ברור.
אך להבדיל מאמי, כשהבנתי את גודל הצרה, אני מצאתי את העוז, הכח הנפשי והפיזי לקום ולעזוב, כי רציתי עבורי ועבור ילדיי רק טוב.
בכל שנה, סביב היום בו הלכה, וסביב יום הולדתה, אני עצובה ולא מבינה מדוע.
ואז התאריך בלוח השנה, מזכיר לי כי היום זה היום, ועכשיו זה הזמן.
עצובה עד בלי די, כואבת את לכתה לבלי שוב.
מבינה כי עשתה עבור עצמה מה שיכלה, אך בדרך פגעה ללא כל כוונה.
שברה את לבי ואת נפשי, ורק אחרי שנים הבנתי את הנזק הפנימי הרב שלכתה הותירה בלבי ובנשמתי.
מקווה בשבילה, כי מצאה שקט ושלווה, וכי חייה טובים יותר ומאירים יותר מאז הלכה.
רוצה שתדע, שאני חזקה, שורדת אמיתית, לא פוחדת מדבר והכל בזכותה.
היא לימדה אותי הכל, היא נתנה לי את הכוחות.
היא זו שהיתה שם בימים הטובים יותר, והטובים פחות.
והיתה המצפן הפנימי שלי , בהמון החלטות קשות.
אמא תודה על כל מה שנתת, על כך שלימדת, שנתת לי מנדט.
על כך שידעת שאשרוד, ואגדל, וידעת שאני הקטנה אהיה משהו מיוחד.
אני מודה לך על הכל, מתגעגעת ומקווה, שיום אחד עוד תשובי.
תדעי שהכעס שכח, ואני אותך לעולם לא אשכח.
אוהבת בתך הקטנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
