רק אתמול העליתי פוסט, והנה עוד אחד עולה לאוויר.
אם מישהו אתמול היה אומר לי כי זה מה שאני צפויה לעבור ב 24 שעות, הייתי צוחקת עליו...
אחרי שלבי נשבר, טרם הספיקותי לאחות את השברים צץ משהו חדש.
בתי בילתה בבריכה, והרי זה פלא השעות חולפות ואין קול ואין עונה, הגברת יצאה ב11 בבוקר ומאז שקט ודממה.
מתקשרת כמו אחוזת אמוק, ורק בשעה 20:30 תופסת אותה בטלפון... אני כולי נסערת, מודאגת ומוצפת....
והיא היוש... מה אני מאחרת?מה דאגת לי? לא חמודה שיחקתי סוליטר בנחת והמשיח דואג לך....
מה בדיוק נראה לה.... והיא ...טוב אמא ... אני כבר באה.... חולפות עוד 45 דקות ארוכות, ארוחת הערב שלה כבר מתקררת על השולחן ועדיין על אף ההבטחות אין ילדה.
עם עצבים מרוטים, הגברת הגיעה הביתה ב 21:45 מיותר לציין שרמת הכעס שלי היתה בשמיים
ועל אף זאת החמודה מצאה לנכון לצחוק ולשחק עם אחיה ב22:00 בלילה.
נו אמא... לא ראיתי אותם כל היום, התגעגעתי.
בשעה 23:00 סוף סוף כולם הולכים לישון, ורק אמא ערה... מותשת מיום ארוך.
קובעת עם חברה לנסוע אתה למחרת בבוקר לעיר אותה עזבתי, וכך ב6:30 כבר קמתי.
התקלחתי הוצאתי את הכלבה, והמתנתי לחברתי המדהימה.
יודעת שממתין לי יום סידורים ארוך, צריכה לגשת לבנק, אח"כ לגשת למשרד השיכון לבקש עזרה בשכ"ד , ומשם לרופאת המשפחה שלי שלא ראתה אותי כבר מס' חודשים.
ורק בינינו זה ממש לא תקין.
היום מתחיל בתקתוק שעון, נגשת לבנק והכל דופק כמו שצריך.
לוקחת אוטובוס נוסעת למשרד השיכון, ממתינה בתור מגישה את המסמכים והנה זה מתחיל ...
גברת, זה לא מסמכים שמאשרים את אישה מוכה....
אני: אלו המסמכים שקיבלתי מהמרכז למניעה וטיפול באלימות במשפחה.
היא: גברת, מה לא מבין? זה לא טוב את צריך מביאה דוח סוציאלי של אישה מוכה.
אני: אוקיי, כבר מתקשרת לעוס"ית שמטפלת בי בעיר מגורי החדשה, אה ממה אין תשובה.
עושה חושבים, ומתקשרת אל המרכז בו טופלתי, ואף ממנו קיבלתי את המכתב העצוב שלא כתוב בו כלום בעצם.
פונה למנהלת המרכז, בשעתו היא זו שטיפלה בי והשיחה מתנהלת כך:
היא: מה שלומך?
אני: צריכה את עזרתך בבקשה 
היא: במה?
אני: אני נמצאת במשרד השיכון, אומרים לי שהמכתב שנתת לי אינו מספק והם מבקשים דוח סוציאלי.
היא: מה, עזבת בגלל אלימות???
אני: ברור....
היא: אני לא יכולה לטפל בך יותר, עבר יותר מדי זמן מאז עזבת.
אני: עברו בסך הכל 6 חודשים, מה זאת אומרת יותר מדי זמן
חוץ מזה שהפרוד שלי חזר אליכם לטיפול...
היא: אין לי מושג על מה את מדברת, אני לא יודעת שהוא אצלנו בטיפול....
אני: נו, באמת את מכירה אותי כבר 7 שנים, איך את אומרת לי דבר כזה?
היא: תפני למרכז למניעה וטיפול באיזור מגוריך.
אני: הם מסרבים לטפל בי, כי אני בתהליך גירושין.
היא: כל מה שאת מספרת כרגע אכן קשור להליך הגירושין.
אני: תגידי את שומעת את עצמך??? את יודעת היטב עם מי יש לי עסק!
הבנאדם איים לרצוח אותי!
היא: אני לא יכולה לעזור לך.
אני: מקסים, בשביל להעביר הרצאות על אלימות במשפחה אני מצוינת, בשביל לכתוב עבורכם מאמרים חינמיים אני נפלאה אך לקבל את מה שמגיע לי לא??
היא: צר לי יקירתי לא יכולה לעזור... תפני למרכז בעירך החדשה.
יושבת בוכה, כועסת , ממורמרת, מרגישה שמתייחסים אליי כאילו אני ה"גבר האלים"
למה?
מתקשרת לחבר, שהוא במקרה עובד סוציאלי במרכז למניעת אלימות במשפחה, ומכיר את הסיפור שלי מקרוב.
אומר אני לא מאמין, טוב נראה איך אפשר לעזור לך. אך קודם כל דברי עם העוס"ית שמטפלת בך כרגע בקהילה.
מתקשרת אליה שוב, אחרי שעתיים וחצי של נסיונות היא סוף סוף עונה.
אני כולי בוכיה, מתוסכלת עצבנית על המערכת שזורקת אותי.
והיא עם כל האמפטיה, והסימפטיה אומרת שגם היא פנתה אל אותה מנהלת מרכז, וגם היא קיבלה את אותו הסרוב.
מסתבר שעל אף התקופה שהייתי מטופלת שם, היא לא תיעדה דבר וחצי דבר....
ועל כן , לפי המערכת בחיים לא עברתי אלימות. וואלה?? ממש טוב לדעת, משמח לשמוע.
כעת כל מה שאספר, הוא בגדר סיפור... יופי, לכי תוכיחי שאין לך אחות...
כיון שאני לא ממש יודעת לוותר, הרמתי עם כל הבכי והכאב טלפונים לכל מי שרק יכול לעזור.
ובזמן שאני ממתינה לתשובות, הפניתי אותם למשטרה להוציא את התלונה, הפניתי אותם אל בית המשפט על מנת להוציא פרוטוקל וכן פסק דין.
כי וואלה, בכל זאת, הבנאדם איים לרצוח אותי אם לא שמתם לב..... והפסק דין שלו היה קשה.
וכל השנים לאחר מכן, על אף שלא הרים עליי יותר יד המשיך להנמיך, המשיך להתעלל במשך שנה שלמה לאחר שהחזרתי אותו הביתה, השיר שהיה מלווה את חזרתי הביתה מהעבודה היה "נמאס לי ממך" והמשיך לקלל בכל דרך אפשרית.
אני לא יכולה לספור את הפעמים, בהן הושארתי עם שלושת ילדי בשבת באמצע הדרך בלי כסף בלי מפתחות להסתדר לחזור הביתה לבד.
אני לא יכולה לספור את הפעמים, בהם איים כי יאשפז אותי בכפיה כיון שאני חולת נפש .
וגם לא את הפעמים, בהן אני הייתי אשמה בכל תלאות העולם, פקק באיילון, אני יצרתי אותו, תור בבית המרקחת אני שמתי שם את האנשים, עצבנו אותו בעבודה, זה בגללי ברור , הילדים צועקים זה בגללי וכו' וכו' וכו'.... קצרה היריעה מלהכיל את כל הרוע והגועל שסבלתי.
ובכל התקופות הללו המשכתי ללכת לקבל טיפול.
אבל הם לא.... את לא מוכרת כאישה מוכה, את סיפור הצלחה, את שברת את המעגל.
אז בואו אני אשאל, מדוע הם דואגים שאני אגיע לכל ההרצאות החינמיות מטעמם בכל מוסד לימודי גבוה?
מדוע הם נותנים לי לספר את הסיפור שלי, כולל התובנות, הדרך והתהליך שעברתי?
זה לא קצת נוגד האחד את השני? מצד אחד את נהדרת להרצאות, ומצד שני אנו לא מאמינים שאת אישה מוכה?
למה? כי אני יודעת להתאפר ולהתלבש? כי יש לי שפה גבוה ואני אינטיליגנטית? כי אני נראית כאילו אני העובדת סוציאלית? כיון שכשאני מגיעה להרצאות ופותחת את הפה כולם נשארים פעורי פה?? כי לא פעם יושבים ומחכים לראות איזו אישה מסכנה? וואלה, מקבלים אותי במקום?
אז צר לי, אני אישה חכמה, אסרטיבית, וורבלית, אינטיליגנטית וכן הייתי נתונה לאלימות מאד קשה.
האחד לא סותר את השני, הלכתי טיפלתי בעצמי, שיניתי את הקווים האדומים שלי
אחרי כל הסאגה הסוחטת הזו, מגיעה אל הרופאה שלי, שגם לה אין איזו בשורה משמחת עבורי.
היד שרועדת מבלי סיבה כבר שנתיים תמימות, מאבדת את הכוח, ומתעוותת לאט אבל בטוח.
שולחת אותי שוב לרופאים, בי"ח בדיקות במרפאות חוץ, ואין לי כוחות לזה.
חוזרת הביתה ב-4!! אוטובוסים שונים.
הדרך נראית לי כמו נצח, שעתיים בדרכים, כולה באזור המרכז.
יצאתי מעירי הקודמת בשעה 11:15 ונכנסתי בדלת ביתי ב-13:30.
עייפה מותשת מרגישה כאילו חלפו שבועות מאז נשבר לבי.
נו, לפחות זה כבר מאחוריי.
עד העונג הבא..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
