התוהה

מהיום בו נולדתי, הייתי צריכה לשאת באחריות. 

להבדיל מרוב הילדים שגדלו עמי, אני ניהלתי בית כמו אישה בוגרת כבר בגיל 14.

הייתי המטפלת האישית של אבי, הייתי העוזרת האישית שלו. 

ועכשיו , בא לי לפרוק כל עול. 

בא לי להפסיק להיות כזו אחראית, אני רוצה קצת לנוח מכל האחריות הזו שאני נושאת על כתפי כל כך הרבה שנים. 

לא רוצה  לדאוג לתשלומים, לא רוצה לדאוג לבנקים, לא רוצה לדאוג לחובות, לא רוצה לדאוג לילדים לא רוצה לדאוג!! 

רוצה להפסיק לחשוב על כל העולם ואשתו לפני שאני עושה החלטה, רוצה להפסיק להתחשב בסביבה הקרובה. 

רוצה לעשות רק מה שנכון לי. 

אחרי דקה אני מתאפסת, מבינה שזה לא הולך לקרות. 

יש לי אחריות על ילדיי, יש לי אחריות על חובות שנצברו עקב שנים בהן הפרוד שלי לא עבד, וזאת על אף שהמותק לא משלם ולו שקל אחד בגין חובות אלו, שמי מופיע שם... אז אין ברירה אני חלק מהחשבון ועל כן האחריות מוטלת עליי. 

יש לי אחריות על הכל, ומעולם לא הצלחתי לשחרר אחריות, אני יודעת לשאת בנטל הזה היטב. 

לאורך כל חיי אחריות היתה מעין הגדרה שלי, מי אני: "אדם אחראי".... מבוגר אחראי - על מי אפשר לסמוך? עליי!! 

וכיוון שלא היה מבוגר אחראי שידאג לי, אזי מגיל צעיר למדתי שאני חייבת להיות אחראית על עצמי, ועל המעשים שלי.

אוח, איך הייתי שמחה קצת להיות שונה, קצת להוריד מהאחריות שאני נושאת ונוטלת על כתפי. 

לוותר קצת, לדעת שאני יכולה להוריד מעצמי קצת, הרי גם בתוך הזוגיות שהייתי חלק ממנה, אחריות היתה שלי באחריותי הבלעדית היה: לדאוג לבנקים, לדאוג לילדים, לדאוג לאוכל, לדאוג לנקיון, לדאוג לכלים, לדאוג לקניות, לדאוג לגני הילדים ואח"כ לבתי הספר, לדאוג לשיעורי הבית, לדאוג לפרנס את הבית, לשלם תשלומים וכו' וכו' וכו'.... 

אבל .... לא..... חס וחלילה, כי מה זה יאמר עליי?  איך אני אחיה עם עצמי אם לא אקח אחריות? 

הרי זה בדיוק מה "שמגדיר" אותי כל ימי חיי, ואם אוותר על אחריות, האם זה אומר שאני מוותרת גם על מי שאני? 

אוף, שונאת את המקום הזה, לא אוהבת להיות בפינות שאני הכנסתי את עצמי אליהן. 

מסתכלת קדימה ומבינה שעליי לקחת שוב אחריות, והפעם על חיי שלי. 

עומדת בפני דילמה, לא יודעת כיצד לפתור אותה, לקחת הצעה שעלולה לקבור אותי בעתיד ובאם לאו. 

לקבל על עצמי, שוב אחריות על עתידי מבלי להתייעץ עם אף אחד, להבין לבד את המשמעויות. 

ולדעת שהרי אני רוצה להיות עצמאית לחלוטין, אז מה הקטע, יאללה לכי על זה, וההשלכות.... נו כרגיל את תשאי בהן בגאון. 

הרי בינינו, אם אני בוחרת את הדרך הזו, המטרה היא להיות עצמאית, להקים עסק קטן ומקווה שיצליח להיות משגשג ברמה כזו שאצליח לחיות ממנו בכבוד, ללא צורך בעזרה חיצונית. 

אז מדוע אני דואגת, הרי תכ'לס, הציעו לי את מה שרציתי... אפשרות להתפתח. 

אוספת את מחשבותי, תוך כדי כתיבת הפוסט שולחת תשובה חיובית, ממשיכה בדרך שלי, כרגיל כיוון שאני לוקחת אחריות דאגתי שתהייה לי מעין מנטורית שתוכל לעזור לי לעשות את שאני רוצה. 

דואגת להשאיר בצד כסף בדיוק עבור זה, נו אחראית כבר אמרנו? 

רק בדבר אחד אינני אחראית, חזרתי שוב לעשן, זה המרד שלי. 

מרד שמרד, ועדיין מעבירה על עצמי ביקורת בלתי פוסקת, למה חזרתי לעשן, זה לא בריא לי אני גם ככה לא האישה הכי בריאה עליי אדמות... זה יקר וכו' וכו' וכו' . 

והאחריות, מי אמר אחריות ולא קיבל?? אחריות אישית - יש ילדים, מה הם לומדים ממני, אני יכולה ללקות בהתקף לב, או חלילה ללקות בשבץ  וכו' וכו' וכו'. 

עם כל זאת, יודעת שלהיות אחראי זה המצב האידיאלי, כיוון שבמידת הצורך אין את מי להאשים, כי אם לקחת אחריות מלאה על מעשיי , לשאת בתוצאות בגאון וגם אז לשאת באחריות הנדרשת ממני כפי שצריך להיות. 

אז חברים וחברות, תודה, בזכותכם/ן עניתי תשובה חיובית, כי כשאני כותבת אני מנתחת את הדברים לעומקם, ויודעת שזו ההחלטה הנכונה. 

אז הנה אני אומרת את זה בקול, אני יוצאת לדרך חדשה, לא מוכרת אם כי כזו שאני עושה אותה כבר הרבה זמן. 

לוקחת אחריות על עתידי המקצועי, ללא קשר למצבי הפיזי. 

נותנת לעצמי אפשרות להתפתח ולפרוח, ללא צורך באיזו קצבה או איזו תמיכה מחב' ביטוח. 

כן, חב' הביטוח תעזור לי לבנות עתיד חדש, כן אשתמש בכל אשר אני יכולה על מנת למנף את עצמי ולהתקדם בחיי  אך המטרה היא לא להיות נתמכת כי אם להמשיך לתמוך בסביבה. 

להמשיך לקחת אחריות עליי, ועל ילדיי בגאון, בתקווה שאת המזונות המגוכחים שהמותק נותן לילדים אוכל לשמור עבורם לימים טובים...ולהנאות גדולות.