אז חזרתי שוב לעולם הפצועים פצועות.
וכמי שחזרה לעולם הזה, נזכרתי מדוע לא רציתי לחזור לשם מלכתחילה.
שוב הודעות מעצבנות מכל מני אנשים, ושוב תהיות האם אני בכלל "שם" או שמא עדיין לא הגעתי למקום הזה של לחזור לצאת עם גברים.
כך יושבת וחושבת ביני לביני, האם אני מצליחה להעביר את עצמי נכון?
האם הסיפור הזה שאני מספרת לעצמי, על כך שלהיות אתי זה חתיכת "תיק" הוא סיפור אמיתי?
כיצד יתכן שבדרך לא דרך, זה המסר שאני מעבירה הלאה?
ומדוע אני כל כך קשה עם עצמי?
נכון, יש עליי מטען חיים שיותר דומה למכולה 40 רגל, ונכון שמי שיהיה אתי יאלץ להתמודד בדרך זו או אחרת עם "מותק".
ומצד שני, הרי איני רוצה זוגיות כובלת, איני רוצה שמחר בבוקר מישהו יעבור לגור אתי.
אני לא חושבת שזה נכון עבורי, או עבור ילדיי באיזו שהיא דרך.
רוצה זוגיות של כמה פעמים בשבוע כיף, סקס טוב , חברות נהדרת סופ"שים ביחד וכו', ומצד שני בסופם כל אחד חוזר לביתו.
לא שמדי פעם לא נישן האחד אצל השניה, אך זה יקרה כאשר ילדיי אינם בבית וכך גם ילדיו.
במסגרת החיים שלי, אני פוגשת המון נשים בכל מני מצבי חיים, וביתי פתוח עבורן ואני משתדלת לתת עד כמה שאני יכולה מנסיוני, יכולותי לנתח דברים, מספקת מיכולת ההכלה שלי, וכן ממה שלמדתי בחיי הלא כל כך פשוטים.
וכך קורה, שבאות נשים כאלו ואחרות, אשר אני עוזרת להן לעשות סדר במחשבות, להוביל אותן לדרך חדשה ויותר מכך מלמדת אותן להעריך את הדרך אותה הן עשו ולא רק את התוצאה.
ואילו אני כלפי עצמי, יוק! רואה את הדרך, מברכת את עצמי עליה, ובסופו של דבר מוחה אותה במחי יד הביקורת העצמית, הצורך להיות תמיד פרפקט. לא מוותרת לעצמי בשיט.
כיצד יתכן, שאני עם כל הנסיון והידע שצברתי במהלך השנים, ומכל הטיפולים אותם עברתי ועדיין עוברת מוצאת את עצמי במקום הזה?
למה אני כל כך סוגרת? על מה אני שם שומרת? הרי כבר הוכחתי שאת לבי אני יכולה לפתוח, הרי הוכחתי שאני יודעת ויכולה שוב להיות אשה.
אז איך יתכן, ששוב חזרתי לנקודת ההתחלה? למקום הזה שאני מספרת לעצמי שלהיות אתי זה תיק?
כיצד יתכן, שאני רואה את דרכן של האחרות, מריעה להן, מרימה אותן ממקומות נמוכים, מצדיעה להן ושולחת אותן להמשך דרכן כאשר הן חזקות יותר, ושלמות יותר.
ואילו כלפי עצמי..... נו...... איך לגדיר את זה? לא מעריכה את עצמי נכונה, ממעיטה כאילו על מנת לא לגרום לעצמי לחשוב שאני יותר ממה שאני, או ממי שאני.
אותן נשים, שעוברות בביתי, רואות אותי כסוג של מנטורית שלהן, על אף שאין לי שום הכשרה בתחום, וכל מה שאני יודעת הוא מנסיון חיים, ולמידה עצמית וכל אשר אני עושה, אני עושה באהבה רבה וללא תמורה כספית, מבחינתי התמורה היא השינוי המתחולל בחייהן.
הן רואות בי משהו שאני לא מצליחה לראות, ואיני מבינה למה?
שואלת את עצמי, מה יקרה אם רחמנא-לצלן אראה את אותי כפי שהן רואות אותי?
בסוף פגישה , אחת מאותן בנות אמרה לי, כי גבר שיזכה בי יזכה ביהלום שבכתר. ואני נו.... לא ממש רואה את זה ככה.
וכך עוברת לי מחשבה בראש, מה יקרה אם אתן לגבר (אוי ווי) לראות אותי ככזו?
כאשר אני מדברת עם ה"חמוד" (זוכרים אותו? אנחנו בקשר..) הפכנו להיות חברים טובים, אני אומרת משפט כמו, אני מודעת לכך שאני קשה לעיכול, ויותר מכך, יודעת שמאד קשה להכיל אותי.... ומכאן שלהיות אתי זה תיק.
והוא מחזק ואומר בכנות, אכן להכיל אותך זה קשה, אומר זאת במבט רך כזה שמבין כי זה לא קל לשמוע, ואני אומרת בכנות מרובה, אין לי שום בעיה לשמוע את זה, כיוון שזה נכון.
האם זה המסר שמועבר לגברים אתם אני מתכתבת/יוצאת?
ומצד שני שוב, חושבת תכל'ס זו אני, בין אם זה נוח ובין אם לאו.... ומי שירצה בי, ירצה בי כמו שאני על כל צדדי, היפים והפשוטים, והפחות יפים והמאד מאתגרים.
וכך בהחלטה של רגע, סגרתי את שני הכרטיסים הפעילים שהיו לי בעולם הדייטים הוירטואלים, כנראה שעל אף הכל אני עוד לא "שם".
מאמינה בלב שלם, כי גבר שיהיה אתי, יהא כזה שיכיר אותי מלכתחילה, ויתאהב בי עם הזמן ומשם יגיע קשר.
אך מצד שני, אני לא כזאת בליינית חברותית על מנת שדבר כזה יוכל בכלל להתקיים.
מגיעה למסקנה סופית, שאני רוצה אך עדיין לא מספיק רוצה, כנראה שאני עדיין פוחדת לשים את הלב שלי על "גריל" האהבה, וזאת על מנת שלא אחוש שוב כאב או אכזבה.
בינינו, לא כזה רע לי לבד, דווקא נחמד וכיף על אף שעם עוד מישהו לבלות עמו, ולחלוק עמו היה יכול להיות עוד יותר כיף :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
