נַפְשִׁי, יָצְאָה בְדַבְּרוֹ

כאן ועכשיו. 

הכל על הקצה, בתוכי. קצה גבול היכולת, קצה גבול התפקוד, קצה גבול ההבנה, קצה גבול התפיסה, קצה גבול המאמץ, קצה גבול המאבק, קצה גבול סיבולת ההכלה. 

והכל דומם. בי. הכל עצור,לאה, מוכה, ובעיקר..עייף עייף עייף. הגוף והנפש כאחד. 

אך יש אזשהי נגודיות גדולה.. מצד אחד תחושת הריקבון הבלתי נדלה בנשמה ובגוף מתוך לאות בלתי נתפסת, ומאידך - יש איזה משהו בי ש"מנקר", שמתקתק, שמקפץ בעצבנות - פיזית למרות הגרירה של הגוף, אני לא יכולה לצלול למנוחה אפילו בישיבה, כי למרות התשישות העצומה איכשהו הרגל שלי לא מפסיקה לקפץ בעצבנות, העיינים שלי זזות ללא הפסקה, האצבעות בידיים משחקות זו בזו ללא הפסקה - ועם כל התחושות של ה"פינלה" לנשמה, אין הרפיה! כאילו הנשמה לא מסכימה או לא מאשרת את המציאות הזו... ועם כל כמה שכל מה שבא לי לעשות זה לצעוק לה "תני לי לנוח! שחררי יאללה אוף.." אני פתאום מבינה שיש עוד תקווה..גדולה! לכל התקוות האמיתיות שלי.. שעוד משהו בי עובד שם, ועובד חזק. ודופק על כל השערים והדלתות במחאה על זה שזה לא הוא והוא לא מאשר את מה שקורה כאן..וזו הנשמה שלי.

חושבים שהאדם מתחלק בצורה דיכוטומית לגוף ונפש, גשמי ורוחני - אבל אני מגלה לאט שבחלק הרוחני עצמו יש עוד שני צדדים עצמאיים בתוכו..נפש ונשמה.

הנפש שלי היא זו שהתמוטטה, רצוצה, מובסת וחסרת תקווה לרצון או כוחות לחלוטין..אבל הנשמה שלי היא בעלת כוחות בלתי נתפסים.

כי כנראה שזו רק הנפש שלי ש"עוברת" את מה שאני עוברת ועברתי..ולא הנשמה, לה אין שום חלק בזה. היא לא התלכלכה, ולא נפגעה, ולא נסדקה...היא שלמה וטהורה, חזקה ואיתנה, עומדת על שלה - על החלק אלוקה ממעל שלה, ממש. ורק עכשיו אני מבינה את המשפט הזה - שהנשמה היא אלוקית! כי אחרת אין שום הסבר לכוחות המנוגדים לטבע שלה.

אז תודה לך נשמה יקרה שלי שאת מייסרת אותי כרגע, משגעת אותי ולא נותנת לי מנוחה למרות שזה הדבר שהכי בא לי עכשיו, תודה שבא לי לקרוע אותך, תודה שאני עצבנית עלייך ותודה שאת מציקה לי בלי הפסקה.

תמשיכי להילחם,על עצמך.

אני לא יודעת איך, אבל את תנצחי בסוף. 

הרי הכל על הקצה...זהו, הולך ונהייה אבוד עוד יותר. כואב עוד יותר. קשה עוד יותר. מחניק עוד יותר. חשוך יותר ויותר...אין אחרת מאשר שהזריחה קרבה.

געגועים אל הטוב שבי בורא עולם, ואלייך, כל כך. 

להשתמע.

לוחמת אמת.