חג שבועות

~~~~~~

אתמול נסענו לטייל.

אנחנו יושבים באוטו, ארבעתנו, מדברים, צוחקים.

בעלי מנתח כל שיר שאנחנו שומעים ברדיו, ומעניק ציונים.

ואני צוחקת, והילדים צוחקים במושב האחורי.

אנחנו שמחים והדרך יפה. אנחנו מתרגשים לקראת הטיול שלנו.

ואז, מאחורי משקפי השמש הענקיים שלי, הדמעות מתחילות לזלוג.

אף אחד באוטו לא רואה, ולא יודע.

אני בוכה בשקט. קצת פוחדת, המון מאושרת ובעיקר בעיקר מודה.

אלוהים, תודה. תודה שזה ככה.

תודה שאנחנו יושבים עכשיו באוטו ארבעתנו, וצוחקים, ומדברים.

(ושוב, מזכירה לעצמי, כן! ארבעתנו יכולים לדבר!)

טלפון חדש

~~~~~~

אז יש לי טלפון סלולרי חדש ואני שמחה.

אני יושבת עם אחותי ומראה לה את נפלאות הטלפון.

ואז נכנסת לתמונות שלי בגוגל, ומתחילה לדפדף.

כל כך נוח לדפדף בתמונות בטלפון החדש!

הנה! הנה תמונות מלפני שנה בדיוק! הנה תמונות מחג שבועות שעבר. איזה יופי!

אה, הנה, בואי נלך קצת אחורה, איזה יופי! הנה הטנא!

כן. זה היה אחרי הביקור בוולפסון.

ועוד קצת אחורה. אה. זה ברכבת. אה, אממ.. פה, לקחתי אותם לטיול לרכבת. כן.

אממ.. פשוט חשבתי שהוא עומד למות, אז אממ.. לקחתי אותם לטיול ברכבת.

כן, והנה, זה יום שבת. פה היינו ביום הולדת של חבר. בפארק. הלכנו. חשבנו שהוא עומד למות. והחלטתי שבשישי שבת אני נחה מבדיקות ורופאים. אז הלכנו לפארק. אבל התנהלנו עם המחשבה שהוא עומד למות. כן, ממש ככה. היינו בפארק, עם חברים. עם שירים. במסיבה. וכל הזמן היתה לי בראש המחשבה שהוא עומד למות. והנה פה התמונות מהבית של סבתא. נסענו אליה אחרי יום ההולדת.

היא לא ציפתה שנגיע. חשבה שאנחנו לא מוציאים אותו מהבית.

איך היא אמרה:

"אני אגיד לך את האמת? הוא לא נראה כמו מישהו שעומד למות."

ואני נאחזתי בזה. ממש נאחזתי בזה. ואמרתי לה "נכון?!"

ועוד קצת אחורה.

והנה, מדורת לג בעומר. זה היום של הMRI. זה היה לפני שקיבלנו תשובות.

הוא היה אחרי הרדמה מלאה, אבל בכל זאת לקחתי אותו קצת למדורה.

אחותי מסתכלת עלי, ורואה אותי במערומיי. כולי דמעות.

היא שואלת

"תגידי, עוד לא השתחררת מזה? מה זה לפני וולפסון, אחרי וולפסון, לפני הבדיקה, אחרי הבדיקה. די! זה נגמר! עבר! את חייבת להשתחרר מזה!"

"לא, לא עבר לי. אני ככה כל יום."