אז כבר לא רע לי.

אני כבר לא בבועה, וטוב לי ואני חיה.

ואני נהנית ומעריכה כל שנייה.

ואני כבר שלמה עם החיים בסלון של ההורים.

אבל משהו חסר...

וזה הוא.

או שאולי פשוט הקונספט של אהבה וזוגיות?

הגעגועים אליו לא עוזבים אותי,

כבר עברו מעל לשנתיים והגעגועים עדיין שם,

וגם הרגש לא נעלם.

ואני תוהה לעצמי האם זה פשוט היאוש מהלבד,

הרצון המחודש בזוגיות?

או שהרגש שלי אמיתי?

האם אני בוחרת 'בדרך הקלה'?

בחזרה למוכר והידוע, במקום להמשיך ולנסות להיפתח למשהו חדש?

האם אני עושה טעות?

אבל איך יכול להיות ששניי אנשים שאוהבים כל כך אחד את השני,

ומתגעגעים בלי סוף גם אחריי יותר משנתיים שלא התראו ודיברו שיחות בודדות,

ורוצים להיות שוב יחד,

יכול להיות טעות?

איך אהבה כזו, יכולה להיות משהו לא נכון?

אני מפחדת פחד מוות.

מפחדת להיפגע שוב,

מפחדת לפגוע שוב.

מפחדת שזה לא יעבוד,

או שזה יעבוד ואני אפסיד את מה שאולי מחכה לי בחוץ.

מפחדת שזו התפשרות,

שלא ניסיתי מספיק.

מפחדת שזה טעות.

מפחדת שזה לא טעות.

אבל אני חייבת לנסות,

אם לא מנסים לא יודעים, לא?

-