אין

אני חושב לפעמים שכבר הפסקתי להרגיש. כלומר, אני כל כך הרבה מדחיק עד שאני לא מרגיש יותר כלום, כי אני לא רוצה להרגיש כלום. הראש שלי מלא בזכרונות עבר, טראומות, מחשבות מוזרות ועוד. אין לי כמעט כוח לעשות כלום. כלומר, מתוך 24 שעות ביממה, בערך 12 שעות אני ישן. בשאר הזמן אני רק מנסה להעביר את השעות, כי פשוט אין לי כוח לכלום. כל הזמן יש לי רק את הרצון לברוח לשינה, כי אני באמת לא אוהב את המציאות. וככל שאני לא אוהב אותה, אני רק מסתבך יותר, ואז המציאות עוד יותר גרועה. כי אין לי כוח להילחם ואז מצטברות בעיות, קשיים וסיבוכים.

אני לפעמים חושב שהייתי נורא רוצה להכיר מישהי. כלומר, בת זוג, או אפילו סתם מישהי שאפשר לדבר איתה מדי פעם. אולי גם לקבל חיבוק, כי אין לי כמעט. אני חושב שכמעט ואין לי מגע בחיים - אני גם בנאדם נורא קר בשנים האחרונות, לא מחבק, לא נוגע, אפילו לא מביע רגשות. ולפעמים יש את הרצון הזה כאילו לשים את הראש על הברכיים של מישהו ושהיא מלטפת לי את השיער. זה הרגשה ממש טובה ונעימה, זה ממש כיף שיש חום ואהבה, שאלה דברים שאין לי בכלל כרגע, ואני לא יודע אם אני יכול לקבל אותם כרגע.

אני מרגיש שיש לי המון בעיות בחיים. זה מתחיל מבעיות נפשיות, רגשיות, מחשבתיות, וזה מגיע גם לבעיות כלכליות ואחרות. אני מרגיש לפעמים שאני לא מוצא תקווה, כלומר, אין לי מחשבה שיום אחד זה יסתיים. זה נראה לי כאילו אני בתוך מנהרה שאין בה אור, שאין בה טוב. הראש שלי פשוט מתפוצץ לפעמים מראש מחשבות, אני לא יודע מאיפה להתחיל. יש לי פשוט בלאגן אחד גדול בתוך הראש.

אני לפעמים ממש רוצה רק לקבל חיבוק. להרגיש חיבה, זה משהו שאני ממש צריך. אני חושב שרוב האנשים רוצים אהבה במובן מסוים, וכנראה שגם אני - אבל אני מרגיש שאין לי אופק בחיים. אני לא יודע לפעמים אם אני אגיע לגיל מבוגר מאוד כי החיים פשוט גרועים. וזה כבר שנים, כל שנה עוברת ואני נשאר באותו מקום.

אין לי מושג אם מישהו קורא את זה, וגם אם מישהו קורא אז כנראה שהוא חושב שאני מוזר. אני לא יודע מה לעשות. אני רוצה לפעמים שכמו בהצגה, יגידו לי שהיא נגמרה ועכשיו חוזרים לחיים אחרים. החיים גרועים, עצובים, בודדים וריקניים. אני בסך הכל רוצה לברוח לפעמים.