היום ליה בת חמישה חודשים.

היום הקטנה בת 5 חודשים. וואלה אומרים שהזמן טס ואני מסכימה.
אני מרגישה כאילו ילדתי אתמול... מטורף. התחושות עדיין טריות לי, עדיין קשה לי באיזשהו מקום לעכל שאני אימא לעומת בעלי, שכבר מזמן היה מוכן לזה ורצה את זה, עוד הרבה לפני אם אני לא טועה.
בבוקר קיבלתי הודעות מההורים: "מזל טוב!" וכאלה... אני, רגע אחרי זורקת את הפלאפון על הכרית וביד השנייה ממשיכה לנסות להרדים אותה בצורה נואשת... כבר הגוש הזה של הדמעות תקוע לי בגרון ואני עוצמת לי עיניים ומתפללת שתרדם כי איך שאני נרדמת היא מתחילה לצרוח, מה שקורה כל חמש- עשר דקות. כיף.

אני מרגישה באיזשהו מקום שהתפספסה לי החופשת לידה. אמצע חודש הבא אני חוזרת לעבודה- מה שאני ממש לא רוצה לעשות אבל זה לא העניין.
איכשהו ומאיזשהי סיבה 'חשתי' לעצמי שתיהיה לי חופשת לידה פנטסטית כזאת מהסרטים- שאני אהיה מהאימהות המתוקתקות האלה, מינימום מאופרת בקטנה גם אם לא ישנתי, מסתובבת באיזה קניון עם האימא ויושבות לאיזה קפה צהריים, כולי זוהרת מאושר כשאני מרימה את הקטנה באויר והיא צוחקת ומאושרת ואני מנשקת אותה והיא מגחכת לה בצורה חמודה כזאת...
במקום זה אני יושבת לכתוב אחרי יום שלם שהלכתי עם חולצה שמנוגבת מפליטות בשני הצדדים, שיער לא חפוף אסוף בקוקו רשלני, חצ'קונים שעושים קרחנה על הפרצוף שלי, גבות של איש מערות, ושקיות סופר מתחת לעיניים ומודעת לזה שאם הקטנה ישנה אז אני יוצאת טיפשה בלשון המעטה שאני לא ישנה גם. או לפחות מסדרת את הסיטואציה הכושלת הזאת, למרות שגם הכתיבה, לא הכי מוצלחת הזאת, די עוזרת לי לפרוק מחשבות ובריאות נפשית כמו שסיכמתי לעצמי, גם טוב שתיהיה וברזרבות. במיוחד כשאת אימא.