היום ליה בת שבעה חודשים ו-15 יום.

אז חזרתי לעבודה.. ואני לא יכולה להפסיק לספור את הימים מהם הברזתי כי אני פשוט לא רוצה להיות שם... מעדיפה להיות עם הקטנה אם מרגישה שיכולה או לפחות לנוח. לא יכולה להגיד שלא נחה. רק לא בהכרח מרגישה ככה.
הבעל מדהים ותומך, הוא זה שקם בלילות כבר תקופה מאוד מאוד ארוכה ועדיין הולך לעבודה. לא מבינה איך הוא עושה את זה למען האמת כי אני אישית לא מסוגלת...
קשה לי איתה באיזשהו אופן... אני עדיין מנסה להפנים במקום מסוים שאני אימא ואולי אפילו להתנהג בהתאם. ואני אוהבת אותה זה כן, אבל אני מתרוקנת נפשית מהר מידי. ככה אני מגדירה את זה.
רוב השבוע אני לא איתה ועדיין קשה לי לקרוא אותה לפעמים, הם משתנים ממש ממש מהר!
קשה לי לקלוט למשל סימני עייפות, היא לא תמיד נראת עייפה בעיני כשבפועל היא ממש רוצה לישון.

אני מרגישה עד עכשיו פשוט מוצפת רגשית, קשה לי להתמודד לבד ומצד אחד הייתי רוצה להשאר איתה ולחבק אותה וללמוד אותה כי מי יודע בעוד כמה שנים היא תטרוק את הדלת ותשב לבד לישון ואני אשאר מהאחוריה המומה כזה.
מצד שני, טוב לי לפעמים בלעדיה, אני מרגישה חופשיה ואני די מתביישת להודות בזה. אני הרי אימא! במחשבותי ולדעתי גם בעיני החברה אני אמורה להקדיש את עצמי אליה ולצרכים שלה. השאלה המתבקשת היא 'איפה עובר הגבול' בין אימא אגואיסטית שוואלה, נהנת להיות לבד בלי כל הבכי והפליטות לבין אחת שמרגישה כאילו מפספסת את החיים של הבת שלה.
אני מודעת לזה באיזשהו מקום שלא תמיד אהיה שם לצפות במילה הראשונה שלה או בצעד הראשון שלה.
אז נכון לעכשיו יש את הסבתות, שעוזרות ממש.

החלטתי שאני אפנה לעזרה קצועית... ועדיף שעה אחת לפני. אני הגעתי לשלב שאני מפחדת על עצמי, מכל מיני סיבות שבעיקר קשורות לשלום בית.
פחדתי למעם האמת מתרופות שפשוט ידחפו לי ומצד שני, סביר להניח שהרופאים יודעים אולי דבר או שניים ממני, אז מה יזיק לנסות.

מה שחשבתי עד עכשיו זה שלמען האמת אמצא את עצמי, ציפיתי שבשלב הזה אדע קצת יותר.
כאילו לא מרגישה את עצמי ופשוט מבולבלת. כאילו משהו חסר אבל יש יותר מידי.

באמת שאין לי את הזכות להתלונן, כמו שאמרתי יש לי בעל מדהים ומשפחה תומכת, תינוקת שטפו טפו בריאה וקורת גג מעליי ואוכל על השולחן.

לא יודעת איך להגדיר את זה, כמו שציינתי, כנראה פשוט מוצפת רגשות. OVERWHELMED.