היום ליה בת חמישה חודשים ושמונה יום.

אני אגואיסטית, מודה.
זה עידן שמושתת על אגואיזם, עידן "הסלפי", ה'אני חשוב'. זה שהפרט חשוב מהכלל.
נוראי בתכל'ס.

כל מה שאני יכולה להגיד הוא שאני אוהבת להיות אגואיסטית וכן, לא תמיד מתחשק לי להיות ליד הבת שלי רק בגלל שאני רוצה מנוחה.
יש אימהות כאלו שמעדיפות להיות על ידם 24 שעות וזה גם בסדר!

מאז שנעשיתי אימא הבנתי שחייב להיות גמישה. לא תמיד אני בעצמי מתגמשת מספיק אבל זה בגלל שאני תקועה עדיין בשלב של ה'אני לא אוהבת כל כך שינויים וזה מה יש'. עכשיו די אין לי ברירה כי ילדים ופרט תינוקות שמשתנים כל הזמן.
חשבתי לעצמי לפני כמה ימים עד כמה מצד אחד אני מתגעגעת לימים שבהם יכולתי לישון עד מתי שאני רוצה ולעשות מה שאני רוצה בלי להיות תלויה באף אחד ועכשיו זה די מצחיק כי בעצם מישהי תלויה בי ואני תלויה בה לא פחות. לא תמיד אני הרי יכולה לעשות מה שאני רוצה כי.. וואלה, היא בעצם הבוס פה אם להסתכל על זה ככה.

לא בטוחה אם אני רואה את האגואיזם בהקשר של האימהות ותמיד מסקרן אותי מה הגבול.
הרי הגבול הוא, מבחינה הגיונית, זה כשאימא שמה את טובתה מעל טובת הילדים שלה למשל- במקום להיות איתם יוצאת למועדונים או מפספסת רגעים חשובים להם בגלל שלא מתחשק לה ללכת. אני מניחה שזה נחשב לאגואיזם. והזנחה.. שזה נושא בפני עצמו ולא לשם אני חותרת.

כמובן שוב, לכל אחת הגבול שלה...

מסקרן אותי מתי זה נפרץ, הרי כל אחת והדרישות השונות שלה לגבי אימהות ומעצמה בכלל, כל האחריות הזאת שכל אחת נדרשת לקחת על עצמה ועל הילדים.

קסם לי אתמול הרעיון של לטוס עם חברה טובה לחו"ל. רק איתה. שזה היה די חלום של שנינו עוד הרבה לפני שהחלטתי להכנס להריון.
מה שנקרא חבל שלא מימשתי את זה מזמן..
מצד שאניף איך אני אעזוב את הבעל עם הקטנה לבד?

הוא מצידו תומך ואני מרגישה כמו תמיד, ששפר עליי מזלי עם חבר לחיים שמבין אותי כל כך.

'נסתדר! שטויות' הוא אומר לי משהו בסגנון והפה שלי מתעקם, אני מרימה כתפיים והראש לא מפסיק לעבוד.. כמו תמיד.
מה... לעזוב עכשיו אותה.. ואותו.. בשביל טיול בחו"ל? זה לא אגואיסטי?
כמו לעשות צ'ק אאוט לחיים ולברוח (בונוס על הרפרנס).
הרבה אימהות עושות את זה בתכל'ס, נוסעות לחו"ל עם חברות או משהו כזה וזה כמובן לא היהי עכשיו או עוד חודש-חודשיים.
סביר להניח שתיהיה כבר בת שנה לפחות נגיד ככה כי עוד יש הוצאות בדרך.

חייבת להודות, שכך או כך יש לאן לפנטז.

היום ליה בת חמישה חודשים.

היום הקטנה בת 5 חודשים. וואלה אומרים שהזמן טס ואני מסכימה.
אני מרגישה כאילו ילדתי אתמול... מטורף. התחושות עדיין טריות לי, עדיין קשה לי באיזשהו מקום לעכל שאני אימא לעומת בעלי, שכבר מזמן היה מוכן לזה ורצה את זה, עוד הרבה לפני אם אני לא טועה.
בבוקר קיבלתי הודעות מההורים: "מזל טוב!" וכאלה... אני, רגע אחרי זורקת את הפלאפון על הכרית וביד השנייה ממשיכה לנסות להרדים אותה בצורה נואשת... כבר הגוש הזה של הדמעות תקוע לי בגרון ואני עוצמת לי עיניים ומתפללת שתרדם כי איך שאני נרדמת היא מתחילה לצרוח, מה שקורה כל חמש- עשר דקות. כיף.

אני מרגישה באיזשהו מקום שהתפספסה לי החופשת לידה. אמצע חודש הבא אני חוזרת לעבודה- מה שאני ממש לא רוצה לעשות אבל זה לא העניין.
איכשהו ומאיזשהי סיבה 'חשתי' לעצמי שתיהיה לי חופשת לידה פנטסטית כזאת מהסרטים- שאני אהיה מהאימהות המתוקתקות האלה, מינימום מאופרת בקטנה גם אם לא ישנתי, מסתובבת באיזה קניון עם האימא ויושבות לאיזה קפה צהריים, כולי זוהרת מאושר כשאני מרימה את הקטנה באויר והיא צוחקת ומאושרת ואני מנשקת אותה והיא מגחכת לה בצורה חמודה כזאת...
במקום זה אני יושבת לכתוב אחרי יום שלם שהלכתי עם חולצה שמנוגבת מפליטות בשני הצדדים, שיער לא חפוף אסוף בקוקו רשלני, חצ'קונים שעושים קרחנה על הפרצוף שלי, גבות של איש מערות, ושקיות סופר מתחת לעיניים ומודעת לזה שאם הקטנה ישנה אז אני יוצאת טיפשה בלשון המעטה שאני לא ישנה גם. או לפחות מסדרת את הסיטואציה הכושלת הזאת, למרות שגם הכתיבה, לא הכי מוצלחת הזאת, די עוזרת לי לפרוק מחשבות ובריאות נפשית כמו שסיכמתי לעצמי, גם טוב שתיהיה וברזרבות. במיוחד כשאת אימא.

עוד שלושה ימים ליה תיהיה בת 5 חודשים.

אני לא יודעת כבר איך להגדיר לעצמי 'דיכאון לאחר לידה'.
זה מרגיש לי בהגזמה- אם להסביר באופן מוגזם ז"א, שזה כאילו אדם מעורער נפשית.
תקופה ארוכה אני יכולה להגיד לעצמי שהכל בסדר- ואני באמת מסתדרת עם כל הקשיים ודי עומדת בזה לדעתי, צוחקת, סבלנית.. סוג של קרובה ל'האימא האידיאלית' במקסימום מבחינתי ואז, יש רגעים שאני פשוט נשברת. אבל בענק.
אם אלו התקפי בכי שנמשכים ימים, במיוחד בבקרים אחרי שהבעל הולך לעבודה ואני איתה לבד והיא ישנה (מזמן לא ראתה אותי ככה).
איבוד סבלנות לא חסר- שזה הדבר הכי נוראי מבחינתי. אם היא בוכה ואני לא מצליחה להרגיע אותה אז כאילו כל המחשבות וכל התחושות הכי גרועות צפות למעלה ואני כבר לא מתאפקת ופשוא מתפרצת בבכי. מרגישה כאילו אני האימא הכי גרועה בעולם ואני כישלון ובכלל, איזה מצחיק זה שלרשיון נשק צריך רישיון ולהורות לא, מה? טכנית זה גם הורג!
אבל אם אחזור להיות רצינית לרגע, אני כבר מזמן חושבת לפנות לפסיכיאטר- אולי זו בעיה שמצריכה איזושהי התערבות של תרופות למשל, שלדעתי אין מה להתבייש בזה. בוא נגיד שלא אנפנף בזה מול אנשים בעבודה אבל מי יודע.. אולי זה יעזור. מצד שני, אולי אני מגזימה?
כל פעם שאני חושבת להרשם לפסיכיאטר יש איזשהו קול בראש (מתאים לסיטואציה אלא מה) שאומר שאולי סתם נדמה לי וזה לא כזה גרוע, הרי כל אימא נשברת? השאלה אני מניחה זה עד כמה זה משבית. ואותי זה אוהוהוהו משבית.
מקסימום ישים אותי על כדורי מייצבי מצב רוח.. קראתי בפייסבוק- בקבוצות הרלוונטיות שזה יכול לעזור רק צריך להקפיד.

בכל אופן, מהפעם האחרונה שעדכנתי ה"מפלצת הקטנה" (אני התחלתי לקרוא לה ככה לפני הסדרה, נשבעת) כבר למדה להתהפך מהגב לבטן מה שמתברר מגלה לה עולם ומלואו כי היא היפראקטיבית בטירוף ורק להחליף טיטוך מצריך משאבים מורטי עצבים.

כמובן ששום צעצוע שמוגדר כ"צעצוע" לא יעזור לה. הרבה יותר מעניין סל כביסה או טיטול בצד. אז פאק איט, למדתי לוותר והעיקר שתתן לי להחליף לה.

התחלנו גם שיעורי שחייה! כבר הלכה לשלושה שיעורי שחייה ונראה כאילו ממש נהנתה.
בפעמיים הראשונות נכנס הבעל בגלל העניין של 'בושה מהגוף בבגד ים במיוחד לאחר לידה+ סובלת מאקנה מזדמנת על הגב'- סתם מביך.
אגב מתברר שאני לא היחידה שחושבת ככה כי אף אימא לא נכנסה מהקבוצה שלי.
היום התגברתי על כל הפחדים האלה בעקבות העידוד של בעלי שאמר שבעצם, שאחד מהדברים שמשתקים אותי זו החרדה שלי ובעצם מונעים ממני להנות עם הבת שלי.. "את קולטת את האבסורד?" שאל משהו כזה- כנראה שלאף אחד לא באמת אכפת מאיך שאני נראת או איך אני חושבת על עצמי. בלעתי את הגוש הזה בגרון כשהורדתי את המגבת ועמדתי שם עם הבגד ים תחת הדוש הזה שמתקלחים בו בקטנה לפני שנכנסים, קלטתי מבטים של הגברים ואני לא יודעת להגיד אם טובים או לא, אבל הדימוי העצמי שלי די נמוך ככה שאני נוטה לחשוב לכיוון השלילי גם פה.
נורא נהנתי. הסתכלתי על עצמי בסרטונים ודי הזדעזתי שככה אני נראת אבל גם לזה אני די רגילה.
כנראה יום אחד אעריך את זה או משהו כזה כשהיא תגדל..