אני נמנע מלהגיד "טריגר" כי אני לא חולה בPTSD אבל זה כן מאוד ערער אותי ורדף אותי למשך יומיים.
אני כבר כמה שנים נמנע מלדבר פה על איפה אני עובד לשם האנונימיות שלי,אני אולי מספר שאני עובד המון (למעשה כרגע אני במשמרת לילה של 12 שעות).מידי פעם יש לנו דיונים בעבודה (כמו רוב העבודות) והדיון היה סביב תקופות משבר/קושי ואיך התמודדנו עם זה ומה עזר לנו.
סיפרתי את שלי מאוד בקצרה,זאת הייתה תקופה הרבה יותר חשוכה ממה שהצגתי את זה לצוות כי באמת לא רציתי להתעמק בזה.אבל הסיפור של אחת האחריות אצלי ערער אותי מאוד.לא יודע אם סיפרתי לכם אבל אמא שלי לא במצב 100%,וזה גם לא ישתפר.זה מהמצבים האלה שיש רק לאיפה להתדרדר.
היא דיברה על אמא שלה,כמה שלה היה קשה עם (בין היתר ובעיקר) זה ואני מאוד התחברתי.כי כשגילינו על ההבחנה של אמא שלי זה פשוט זעזע אותי מבפנים,אף אחד במשפחה או מהחברים יודע על זה שזה השפיע עלי ככה כי אני שומר את זה לעצמי מצויין.אני שומר את זה לעצמי כ"כ טוב שאחותי הסתומה הזאת חושבת שאני לא מבין את המצב וזה למה אני מתנהג כרגיל ואני פשוט לא מתייחס או אומר לה ללכת להזדיין.
אני יודע שיש לי אשמה מסויימת במצב.ביותר ילד הייתי עול נוראי עליה ועל אבא שלי.ריבים בלתי פוסקים בתור נער וראו על הגוף שלה שהיא הגיבה לזה בנורא נוראית.מילדות היא הייתה עם מערכת עצבים רגישה ולגדל שמוק כמוני הייתה משימה נוראית.אהבתי לעשות שטויות ומעשים פשוט איומים (הפסקנו לספור כמה פעמים כמעט שרפתי בית) ועד היום יש לה טראומות מלקבל טלפונים מהטלפון של הבית כי זה אולי הביה"ס מתקשר שוב להגיד שאני מושהה וששוב עשיתי XYZ.
ירשתי חלק מהתכונות שלה,רואים את זה על העור שלי.אני יודע שחלק בלתי מבוטל מהמצב שלה זה בגללי.
ושאחותי הסתומה הזאת תלך להזדיין ולא תבלבל לי במוח על המצב של אמא כי אני יודע קצת יותר ממנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Shmock