זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

למצבי רוח שלי לאחרונה אין ממש פרשנות.

השמחה שלי יכולה לנבוע גם מהדברים המטופשים ביותר

כמו לצבוע את השיער, או להצליח לחשוב על ציור נחמד שיהיה שווה לצייר

והעצב שלי ברוב הפעמים נוחת עליי משום מקום,

גם עכשיו כשאני כותבת אני מרגישה מוזר

כאילו אין לי ממש אמצע

וזה לא טוב.

כשאני לא שמחה ולא עצובה אני אדישה

שזה למעשה רוב היום

וזה מוזר

באמת שפעם הייתי יותר מאושרת

גם כשהכל נשמט לי מבין הידיים.

האדישות לקחה ממני גם את הדרמטיות

שאם להיות כנה זו אולי התכונה שאם כמה שלא אהבתי בעצמי

אף פעם לא באמת ראיתי את עצמי חיה בלעדייה.

זה מגיע לרמה כזאת שאני כבר לא מתרגשת כשאני מגמגמת טקסט כתוב מול הרבה אנשים,

אני לא מרגישה רע עם עצמי יותר על דברים שפעם היה לי אכפת מהם

כמו לימודים

שזה לא טוב

זה באמת לא טוב

כי אם אפשל עכשיו אצטרך לשלם על זה בעתיד (תרתי משמע)

ולא מתאים לי

אבל ברור לי שאני לא ממש אעשה עם זה משהו

עד שאקבל סטירה טובה שקצת תעיר אותי

(וגם אז מי יודע אם זה באמת ישנה משהו).

אז אני לא יודעת באמת איזה שם לתת לתקופה הזאת.

הכל נורא מבולגן וגם לא כתבתי הרבה זמן

וגם כשכן כתבתי קיבלתי רגליים קרות

ולא ממש הרגשתי שלמה אם לפרסם את זה.

אבל בסך הכל בסדר, יש גם הרבה דברים טובים שקצת מוציאים אותי מהאדישות

ואני מודה להם על שהם קיימים כמה שאני יכולה.

אני מעריכה אותם.

יש לי עוד הרבה דברים לכתוב אבל נראה לי שזה מספיק להיום.

טוב לדעת שיש לאן לברוח.