זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

עשיתי סטוקינג קפדני למי שפעם הייתה הפסיכולוגית שלי. אולי זה דבר שהוא קצת בלתי נמנע בעידן של מהפכת טכנולוגיה. החיפוש האובססיבי אחרי פיסות מידע קטנות על אנשים, כולנו איבדנו מזמן את הפרטיות שלנו. אני חייבת להגיד שבמשך שנים הרגשתי נחת עם הזהות האנונימית שלה. זה דווקא היה נחמד שלא הצלחתי למצוא אותה בפייסבוק. היה לזה מן ערך מוסף, איזה פינה קטנה שהיה אפשר לעבוד עליה, להשקיט בתוכי את היצר לדעת הכל. ואז קרה שהתחלתי לשמוע עליה שוב וזה עורר בי כל מיני רגעים יפים שהיו לנו ביחד. (בת הזוג שלי עכשיו הולכת אליה). היה לנו קשר מיוחד שאני לוקחת איתי עד היום. אבל הגירוד המעצבן והמוכר חזר אליי ואמרתי לעצמי שאין מצב שהיא מנותקת מהעולם. פשוט אין סיכוי! למי אין פייסבוק היום נו באמת? אז חזרתי שוב לחפש והפעם הייתי ממוקדת יותר, חדה ועצבנית. ידעתי שאמצא אותה. עברתי שם שם, נברתי בתמונות בתקווה לראות פרצוף מוכר. אני מודה שזה היה קשה ושקלתי לעזוב את זה אחת ולתמיד אבל אז מצאתי. מצאתי אותה. 

ואז הייתי מבולבלת. זה היה קצת כמו לקבל מן סטירה לציפיות? בכלל לא היה שם הרבה מידע אבל רק דבר אחד סיקרן אותי וזה שהשם משפחה שלה לא היה כמו שהכרתי. אולי זה שם הנעורים שלה? זו שאלה שנשארה פתוחה. ועכשיו זה מציק לי. כתוב בפרופיל משהו אחד ובטלפון שלי משהו אחר. והיא פעילה, אז למה בכל זאת? עכשיו מעקץ שוב כי זאת שאלה שלא אקבל עליה תשובה. 

וזה מאכזב. חבל שעשיתי סטוקינג. יש משהו יפייפה באנונימיות. אני אמורה לדעת את זה הכי טוב.