זאת אומרת, תקופה ארוכה ביותר איחלתי לעצמי למות. ניסיתי למות, הרגשתי שאני בתוך תוכי כלום ואין לי שום תכלית ומשמעות בעולם. תמיד הזהירו אותי בבקשות שלי. אמרו שמה שאבקש בסופו של דבר זה מה שאקבל. היו באמת פעמים שהייתי כל כך קרובה לא להיות כאן, בפעמים שכמעט נדרסתי או בימים שהייתי מסוכנת לעצמי וברגעים האלו פחדתי כל כך. פחדתי על המשפחה שלי שהייתה שוקעת בעצב שלעולם לא יעלם, ועל החיים שלא הספקתי להגשים והיום בדיעבד אני כל כך מצטערת על שחשבתי לעצמי לסיים עם הכל אבל הפחד עדיין נשאר בי. הם צדקו במה שהם אמרו; שכשאבקש משהו בסופו של דבר אקבל אותו. ונכון שאני כבר לא רוצה למות אבל יש לי מן תחושה פנימית שאולי באמת אמות בגיל צעיר. אולי בצבא, אולי אחרי, אבל זה מפחיד אותי. קיוויתי יותר מדי זמן לא להיות פה ואני מפחדת שזה יתנקם בי ושבאמת אמות מבלי להספיק כלום.
אני מאבדת עניין מהר. זו עובדה ידועה. בגלל זה מערכות היחסים שלי מעולם לא החזיקו הרבה זמן או למעשה כל עיסוק ותחום שעסקתי בו (מלבד המוזיקה והכתיבה שאלו תנאי קיום בסיסיים). עכשיו העניין הוא שההיא הפוסט הקודם חמודה והכל אבל קנאית ברמות היסטריות. בחיי שאין לי כוח להתעסק בשטויות ולהיות כל היום תחת זכוכית מגדלת שמצמצמת את האפשרות שלי לחיות. אין לי כוח להיות בחרדה כל היום אם מה שאני עושה הוא נכון או לא, אם מותר לי לדבר עם ההוא או ההיא. תמיד כשאני נכנסת לאיזשהו קטע כביכול "רציני" כולן נזכרות בקיומי. ותכלס? אני כל כך לא בנויה למערכות יחסים ולקשרים מחייבים. זה כזה דפוק אבל השלמתי עם הדפקה הזו ממזמן ונחמד לי לחיות ככה. אני אף פעם לא ביובש יותר מדי זמן, אף פעם אין לי תשוקה לקשר מחייב, כל כך טוב לי להיות חופשיה ומשוחררת. באמת.
התעייצתי היום עם מישהי מקצועית על עניין כלשהו שלא קשור אבל הגעתי להרבה תובנות מעבר לנושא שדיברתי עליו מלכתחילה. אני צריכה להקשיב לרגשות שלי ולתחושות הפנימיות, ואני בטוחה שאני לא רוצה משהו מחייב ושטוב לי לבד אחרי תקופה ארוכה של טלטלה. אני לא יודעת איך אגיד לזאת שהתחלתי איתה את כל הסיפור את הדבר הזה. אני מרגישה שכן יש לה ציפיה מסויימת אבל זה הכי בטוח לעשות את זה עכשיו מאשר מאוחר יותר כשזה כבר יהיה מאכזב ברמה יותר כואבת.
יש לי עניין חדש עם מישהי. יצאנו היום ביחד, ישבנו באחת השדרות של תל אביב והיה ממש נחמד. בתור ידידות הכרנו אחת את השניה אבל אף פעם לא נכנסנו ממש לעומק. היינו אומרות שנפגש ואף פעם לא יצא. השיחות שלנו תמיד היו פלרטטניות קצת ולפני יומיים-שלוש אנחנו מוצאות את עצמנו מפלרטטות בשלוש בלילה, מרגיש רציני מתמיד. היא אמרה לי שהיא לא מחפשת סטוצים או משהו לא מחייב. עניתי שגם אני אף על פי שלא באמת ידעתי אם אני רוצה להיכנס לשם, לכל העניין המחייב הזה. מחוייבות היא מפחידה, אף פעם לא הצלחתי להסתדר איתה עד הסוף. לא בבית ספר, לא במערכות יחסים, לא בדברים שנורא רציתי לעשות. הטייטל חוסם אותי מלהיות חופשייה. אין לזה שום קשר לבגידות כי נאמנות אצלי זה ערך עליון.
בכל מקרה, נפגשנו היום והיה לי כיף איתה. אני ממש מקווה שהצלחתי להשאיר רושם טוב כי יש לי נטייה להיות מפוזרת ורנדומלית. אני תמיד מפחדת קצת מהתחלות, במיוחד כשזה רציני אבל אני חושבת שכן הייתי רוצה לנסות לתת לזה צ'אנס. אני מרגישה מוכנה לתת לעצמי להתקדם באמת, להרגיש טוב עם מישהי ולהקדיש לה את מלוא תשומת הלב. היא מקסימה ויש לנו המון במשותף ומכאן כל מה שנותר לי הוא לקוות שהעניינים יתקדמו לכיוון טוב.
הדופק הגבוה לא מנמיך. אני מרגישה שאני מרגישה אותו כל הזמן, את הפעימות יוצאות מתוך החזה. אני כל הזמן במתח והחרדה מסובבת לי את הראש. אני לא סתם מחכה לסיים כבר בית ספר. אני מבינה ש"אתגעגע" וארצה לחזור לתקופה הזו, אבל בנתיים הבית ספר גורם לי להכי הרבה חרדות. ניסיתי לנמנם קצת כי ישנתי שלוש שעות הלילה, לא הצלחתי ממש. הדופק משגע אותי. כאילו מישהו רודף אחריי מהר ואני רצה על נפשי. אני מוטרדת. לא מצליחה לארגן את המילים. אני כל כךךך שונאת להרגיש במצוקה.
אני חושבת שיחסים דפוקים זה משהו שאי אפשר לתקן. זה כמו כתם שלא יורד מחולצה לבנה גם אחרי מאה כביסות. עדיין ישאר שם כתם דהוי שאי אפשר להסיר אותו גם כשאנשים ינסו להתעלם ממנו, הוא תמיד יהיה בזווית של העין. אז היחסים עם אמא שלי זה משהו דפוק כבר המון המון זמן, מאז שגיליתי את עצמי בעצם. לפני זה תמיד היו לי שיחות עם אמא שלי גם אם זה סתם עניינים מטומטמים של ילדה בכיתה ו', אבל הרבה השתנה מאז. אני עם הזמן הלכתי והתבגרתי והיא נשארה תקועה במקום, אף פעם לא באמת חשבה טיפה לפתוח את הראש. בין אם זו יציאה מהארון או השקפות פוליטיות או אפילו סתם תחומי עניין. אז אין לי קשר עם אמא שלי. הוא הלך ודעך עם הזמן ולי בכלל לא אכפת. לא אכפת לי שהיא מגוננת באובססיביות מוגזמת על אחי, לא אכפת לי שרע לה בחיים או בעבודה. היא רק מוכיחה לי כל פעם מחדש כמה היא אישה ממורמרת ומושפלת. כשהיא מתחננת אליי שאעבור הלאה "לפני שהדברים יהיו רציניים" והיא למעשה לא מבינה שהעניינים שלי איתה כבר רציניים. אז היא מתעצבנת, ושוכחת שלפני שניות אחדות כמעט ירדה על הברכיים כדי שאחליק על הדברים, והיא לא מבינה שאני כבר למדתי איך לחיות ככה. לחיות בלי דמות אמא משמעותית בחיים שלי. אני לא צריכה את הכסף שלה ואת האוכל שלה ואת הטובות שלה. אני יכולה להסתפק במועט כשהחיים מציעים לי שפע. ולא אכפת לי כשאבא כועס עליי על שאני לא טורחת לכבד אותה, כי היא סכסכנית, והיא פרמיטיבית ומעליבה. היא אמא שלי, אבל היא לא במקום האידיאלי שהיא רוצה שאשים אותה ואין לה מה להאשים אותי. זאת אשמתה. אני ניסיתי להתקרב, אני ניסיתי לתת מעצמי, אבל כשיחסים דפוקים אין מה לתקן. ואם להשוות את היחסים עם אמא שלי למטאפורה המטופשת שלי בהתחלה, אני חושבת שהחולצה הלבנה ממזמן איבדה את הצבע שלה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
S I V A N