זה תמיד נחמד וכיף בהרגשה לדבר עם יועצים וקצת לפרוק את הבעיות ״הלא כל כך קשות״ שלך כמו שאחרים (שעד שאזרתי אומץ לספר להם) אמרו לי, עד לרגע שאת מאבדת שליטה על החיים שלך, וכל צעד שאת עושה נראה לך לא יציב ובטוח ואין לך זמן לארגן שום דבר כי יש לך דחיינות כרונית שנחשבת בתור סיפטום חזק מאוד של הפרעת ADD
פתאום מצמידים לך פסיכולוג קליני ומאמנת אישית, למרות שאני יודעת שזה רק לטובתי זה מפחיד אותי ממש
כי הבעיות שהיו נראות בעיני כולם פעם קטנות ושטחיות מצטיירות היום בתוך משהו הרבה יותר עמוק, קשה ומורכב. לעשות מעבר חד בין "תני לזמן קרדיט, הכל עובר בסוף" ל-"הגיע הזמן להיכנס לראש המשורר ולהבין מה איתך"
מפחיד אותי להיכנס לעצמי
ואולי בעצם מפחיד אותי להתמודד עם הבעיות שלי
הראש שלי פתאום נראה אזור כל כך מנותק מהגוף שלי ואני לא רוצה להיכנס לפרטי פרטים
כי אני בסה"כ בן אדם נורמלי
נכון?
אני לא יודעת מה כתבתי על הנייר שכל כך זיעזע את כולם, ואני לא מבינה או מצליחה להבין את זה שהאובדנות שלי נכנסה לי לכל משפט מסכן או בדיחה שזרקתי. איך ברגע אחד זה מקבל משמעות אחרת בעיניהם. כשהעיניים שלהם נפקחו בבהלה והלב שלהם החסיר פעימה כאילו באמת אעשה לעצמי משהו. אני יודעת שלא אעשה לעצמי כלום
אבל עדיין
הכל ממש רציני ומפחיד
אבל אני רוצה להאמין שיהיה טוב ובסדר ואולי יצליחו לתקן אותי ואת דרך החשיבה הדפוקה שלי.
יהיה בסדר נכון?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
S I V A N
