זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

עשיתי סטוקינג קפדני למי שפעם הייתה הפסיכולוגית שלי. אולי זה דבר שהוא קצת בלתי נמנע בעידן של מהפכת טכנולוגיה. החיפוש האובססיבי אחרי פיסות מידע קטנות על אנשים, כולנו איבדנו מזמן את הפרטיות שלנו. אני חייבת להגיד שבמשך שנים הרגשתי נחת עם הזהות האנונימית שלה. זה דווקא היה נחמד שלא הצלחתי למצוא אותה בפייסבוק. היה לזה מן ערך מוסף, איזה פינה קטנה שהיה אפשר לעבוד עליה, להשקיט בתוכי את היצר לדעת הכל. ואז קרה שהתחלתי לשמוע עליה שוב וזה עורר בי כל מיני רגעים יפים שהיו לנו ביחד. (בת הזוג שלי עכשיו הולכת אליה). היה לנו קשר מיוחד שאני לוקחת איתי עד היום. אבל הגירוד המעצבן והמוכר חזר אליי ואמרתי לעצמי שאין מצב שהיא מנותקת מהעולם. פשוט אין סיכוי! למי אין פייסבוק היום נו באמת? אז חזרתי שוב לחפש והפעם הייתי ממוקדת יותר, חדה ועצבנית. ידעתי שאמצא אותה. עברתי שם שם, נברתי בתמונות בתקווה לראות פרצוף מוכר. אני מודה שזה היה קשה ושקלתי לעזוב את זה אחת ולתמיד אבל אז מצאתי. מצאתי אותה. 

ואז הייתי מבולבלת. זה היה קצת כמו לקבל מן סטירה לציפיות? בכלל לא היה שם הרבה מידע אבל רק דבר אחד סיקרן אותי וזה שהשם משפחה שלה לא היה כמו שהכרתי. אולי זה שם הנעורים שלה? זו שאלה שנשארה פתוחה. ועכשיו זה מציק לי. כתוב בפרופיל משהו אחד ובטלפון שלי משהו אחר. והיא פעילה, אז למה בכל זאת? עכשיו מעקץ שוב כי זאת שאלה שלא אקבל עליה תשובה. 

וזה מאכזב. חבל שעשיתי סטוקינג. יש משהו יפייפה באנונימיות. אני אמורה לדעת את זה הכי טוב. 

יש משהו עמוק בלשכב על המיטה, לבהות בתקרה ולחלום חלומות גדולים, להאמין שמשהו גדול יכול לצאת ממך ולהסתנוור מאור השמש שנח על הקיר הלבן. הייתי רוצה להאמין שכל זה נכון, שבאמת יש לי סיכוי להיות תופעה, שאפרוץ את החלומות מגבולות המחשבה. אולי זה נרקיסיסטי אבל מעולם לא הכחשתי את ההערכה הגדולה שלי לעצמי. אין לי ספק שהדרך עוד ארוכה ויש לי עוד הרבה מה ללמוד. הייתי רוצה לדעת הכל ולקטוף את החיים בהליכה ספונטנית ברחוב או אפילו בשכיבה דוממת במיטה. הייתי רוצה לתת תכלית מפוארת לקיום שהרבה פעמים מרגיש לי חסר היגיון. מן תחושה של להעביר את הזמן, להתרבות ואז למות. זה לא משהו שאני אוהבת לחשוב עליו ומנגד זה מרגיש לי כמו מאמץ מתמשך להחזיק קהל גדול של אנשים על הרגליים. אולי פוליטיקאים בעצמם מנסים לתת הצדקה לבזבוז הגדול של הזמן אז הם רבים בינם לבין עצמם מי יותר טוב, מי יוכל להישאר יותר זמן ולשרוד בתוך הבועה הגדולה הזו ביקום המרוחק והאינסופי. אני מאמינה שיש חיים במקום אחר, זה לא הגיוני שלא. אם כבר המצאנו את הסטטיסטיקה אז חייב להיות ולא רק במקום אחד. 

הלוואי ויכולתי לתרגם מחשבות למילים בצורה חדה יותר, לתרגם צלילים לתווים. יש לי סימפוניות גדולות וארוכות בראש ושם זה נשאר וגם חולף אחרי זמן מסויים. זה די חבל. אני מקנאה באנשים שמצליחים בזה. 

באמת מעניין אותי לדעת אם קיימת חשיבות חד משמעית למבחנים שבני אדם עשו בשביל לאמוד את היכולות שלנו. לפעמים הייתי רוצה להאמין שלא ולפעמים כן. תלוי עד כמה אני מפחדת מהכישלון באותו רגע, עד כמה הוא מקונן בליבי. חשוב לי להצליח יותר מכל דבר. חשוב לי להוכיח את עצמי בעיקר לעצמי. חשוב לי לקבל את האישור שלי. מגיע לי. 

מגיע לי להיות ראויה בפניי עצמי,

אבל הדרך עוד ארוכה.