זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

ראיתי את כל הפרקים של "צל של אמת" בתחילת השבוע

(למי שלא יודע, סדרה דוקומנטרית שמראה את כל כיווני החקירה של הרצח)

וזה לא יוצא לי מהראש, מן התעסקות אובססיבית כל היום סביב הנושא

שמעלה בין המון פחדים, בעיקר חוסר ביטחון במרחב הציבורי

מפחיד אפילו ללכת לישון.

את מוצאת את עצמך יום שלם קוראת את החיים של אחרים דרך תמונות וסטטוסים שאפילו לא עברו הגהה בסיסית, תוהה לעצמך כמה נחמד זה היה יכול להיות אם גם לך היה קצת אקשן חיובי בחיים שלך במקום להתעסק בדברים כל כך מיותרים כמו לקנא באנשים ריקים מתוכן; ואז באמצע שום מקום את מוצאת זמן פנוי לשכב במיטה מתחת לשמיכה בלי מטרה מסויימת, מנצלת את ההזדמנות להרהר (כאילו שאני לא עושה את זה כל היום) על כמה שזה מוזר לשמוע מאחרים שהחיים שלי מלאים באקשן ועניין, באנשים, במערכות יחסים, אקטיביזם חברתי, ושבטח הרדיפה החסודה שלי אחרי הצדק היא הדבר הכי מעייף ומספק בעולם. כאן אני מבינה שהכל מעוות, בולשיט אחד גדול שעטוף בעטיפה פרובוקטיבית מעוררת מחלוקות לכאן ולכאן, וזה מוזר. אני באמת עייפה ולא מרדיפה אחרי צדק שלא באמת קיים, לא מהניסיון למצוא תכלית לחיים שלי, עייפה בעיקר כי רוב הזמן הייתי רוצה שיהיו לי חיים משעממים ורגילים עם שיגרה שלא תשתנה, שאלמד לחיות אותה מבלי להתלונן על הצורך להתחיל משהו חדש ולפרוץ דרך בעניין שבטח ימאס עליי בעוד יומיים. להיות מובנת מאליו בלי להיות ידועה בתור משהו יוצא דופן. להתרגש פעם בעשור, למצוא יציבות רגשית, לשתוק בעיקר ולא לחיות בניסיון להתבלט (גם אם הוא בלי כוונה).

וזה נראה לי רוב הזמן שלא משנה כמה אנסה, אנשים לא יצליחו לתפוס אותי בדרך שהייתי רוצה שייתפסו אותי. זה עובד לטוב ולרע. אם להסתכל על המצב מהנקודת מבט שלי - זה רע. כי אני אומנם דרמטית אבל אין לי שליטה על זה. דפוס התנהגות. כמו שלומדים בקומדיה- טיפוס בחברה. משהו שאפשר להזדהות איתו, וכאן גם מגיע החלק החיובי.

ומשום מה יצא לי לדפדף בטיוטות שלי בישרא, ובכל פעם שקראתי פוסט בסגנון הזה תמיד ידעתי להפסיק אותו ולהתנצל באמצע על שאני משעממת בתיאוריות האגו-פילוסופיות המוזרות האלה. כי קשה לי להיות להיות אותנטית עם עצמי, ואחרי הכל הסיבה שפתחתי את הבלוג הזה הוא בשביל להשאיר פה את הזכרונות שאני רוצה לקרוא, מבלי לדפוק חשבון, אבל זה תמיד קורה. להבדיל מהפעמים האחרות; אזרתי אומץ לפרסם את הפוסט הזה. צעד אחד בדרך ללהיות אמיתית עם עצמי, להגיד לעצמי ולכל מי שטרח לקרוא את הפוסט הזה - שאין שום בושה בלאהוב את עצמך, ולהעריך את היתרונות והחסרונות בך, וכן, גם להעריך את השיגרה למרות שהיא מעולם לא תהיה מושלמת (וזה מצחיק כי את כל מה שכתבתי פה אני בקושי מיישמת על עצמי).

ואין לי מושג מאיפה כל האופטימיות הזאת נחתה עליי

(ובכלל כל הסבלנות הזאת לכתוב את הפוסט הארוך הזה)

אבל נראה לי שזה מספיק להיום (או לזמן הקרוב לפחות)..

פאטוץ'.

את.

"אני לא יכול לגעת בך 
אני לא יכול אבל אני מוכרח 
להרגיש אותך רק פעם אחרונה ודי 
כי הקנאה כואבת בין רגלי 
עשו אותך גם לפני 
את יותר יפה כשאת לא נאמנה אלי"

אף פעם לא הייתי אלופה בלהדחיק

במיוחד לא להדחיק רגשות

למרות שלפעמים זה הרצון הכי חזק שלי

כי זה יצר השרדותי

אבל הוא לא קיים בי

או לפחות לא בעוצמות שאני הייתי רוצה שיהיה

הוא לא עוזר לי לשרוד,

הוא גורם לי רק להתמודד עם המציאות

הפחד הכי גדול שלי

להתמודד מול האמת שניצבת לפני

מול העיניים שלי

בלי שום אפשרות לברוח

לקחת החלטה בלי להרגיש אף פעם שלמה איתה

אז אני מעדיפה לשתוק

ולהסתכל על הירח.

הדמעות שלך התמזגו עם הירח המלא והחום בחוץ,

הן הצליחו להמיס את מה שעד לא מזמן חשבתי שאיבדתי,

את הלב שלי בעצם.