מחר חוזרים לבית ספר

אני והדיכאון עשינו קאמבק :))))

סבא אמר לי שירדה לי שמחת החיים בצורה דרסטית לאחרונה

אמא שאלה מה עובר עליי בזמן האחרון

סבתא נדהמה לגלות שאין לי תיאבון

אבא תוהה למה אני לא מדברת

אחי לא מבין את האדישות והגישה הממורמרת

אחותי שאלה אותי למה אני עצובה

היועצת בבית ספר נתנה לי הפנייה פסיכיטארית

הפסיכולוגית לא רצתה שאאבד את התקווה

החיים נותנים לי כל כך הרבה סיבות לחייך אליהם חזרה.

סתם לא.

אבל נכון שלא אבכה?

תמיד, בכל יום, מגיע השלב שהיא נכנסת מבלי להתריע לפני. היא לא מברכת אותי לשלום, לא שואלת איך עבר עליי יומי, היא פשוט נכנסת ודורשת ממני להכיל אותה, מכה בי ומשליכה אותי על הרצפה. אני לא יכולה להגיד שאני לגמרי סובלת מהמצב, היא הרבה פעמים גם מלטפת אותי כשכואב לי ונותנת לי את האופציה להתמודד בדרכים קצת לא מוסריות. היא פותחת לי בעדינות את כף היד הימנית, מניחה ברכות סכין עם להב משונן, אומרת לי שאם לא אעשה את זה מרצוני אז היא תאלץ להפעיל כוח ולעשות זאת אפילו יותר ברוטלי ממה שזה אמור להיות מלכתחילה. אני רוב הפעמים מקשיבה לה, לפעמים גם מתנגדת לה (או לפחות מנסה). פעמים זה מצליח לי, ואני משליכה עליה את הסכין ונועצת לה בגרון, אבל המחיר הרגשי אפילו כבד מדי מהמחיר הפיזי. היא מטרידה אותי. היא מטשטשת אותי. היא תמיד מצליחה איכשהו להתפרץ גם כשאני בורחת ממנה. דופקת ספרינט בכל הכוח שלי ועדיין לא מצליחה להתחמק. היא מהירה יותר, חזקה יותר והרסנית יותר. מבחוץ הכל נראה מקסים. היא מחייכת ועושה שלום לכל העוברים והשבים ואף אחד לא מסתכל או שואל שאלות. לאף אחד אין את הספק שמשהו מסריח קורה פה. ומתי אנשים יבינו את הספק? כשאחת מאיתנו תפגע בעצמה, וכנראה שזו תהיה אני. כי האורחת ללא הנימוסים היא לא אחרת מאשר האובדנות. היא לפעמים קופצת לביקור יחד עם הריקנות, והן עורכות מסיבה ממש גדולה בגוף שלי ומזמינות הרבה הרס עצמי. נחמד להן, לי פחות. קשה להבין את זה, זה נראה כמו שיגעון וניסיון בלתי פוסק לתשומת לב, אבל לא. זו הישרדות - ואני מנסה בכל כוחי לשרוד. אני ממש רוצה להישאר כאן, גם אם זה אומר שאשלם את המחיר הכבד ואסבול כל יום מחדש.

Comfortably Numb //pink floyd

Hello? 

Is there anybody in there? 
Just nod if you can hear me. 
Is there anyone home? 
Come on now 
I hear you're feeling down. 
Well I can ease your pain 
Get you on your feet again. 
Relax. 
I'll need some information first. 
Just the basic facts. 
Can you show me where it hurts? 

There is no pain you are receding 
A distant ship smoke on the horizon. 
You are only coming through in waves. 
Your lips move but I can't hear what you're saying. 
When I was a child I had a fever 
My hands felt just like two balloons. 
Now I've got that feeling once again 
I can't explain you would not understand 
This is not how I am. 
I have become comfortably numb. 

O.K. 
Just a little pinprick. 
There'll be no more, ah! 
But you may feel a little sick. 
Can you stand up? 
I do believe it's working, good. 
That'll keep you going through the show 
Come on it's time to go. 

There is no pain you are receding 
A distant ship, smoke on the horizon. 
You are only coming through in waves. 
Your lips move but I can't hear what you're saying. 
When I was a child 
I caught a fleeting glimpse 
Out of the corner of my eye. 
I turned to look but it was gone 
I cannot put my finger on it now 
The child is grown, 
The dream is gone. 
I have become comfortably numb.

טוב אני חושבת שזה היום שבכיתי בו הכי הרבה כל החיים שלי, בעיקר על כמה שזה כואב להחזיק את כל הרגשות בפנים וכשהם יוצאים החוצה עדיין יש אבנית בלב. הראתי לאמא ואבא את החתכים בידיים כי נמאס לי שהם לא מאמינים לי אז אבא אמר שהעזרה תגיע אבל אני צריכה להתעזר בסבלנות. אני כבר לא בטוחה אם אני צריכה העזרה הזו או לא, פתאום לפגוע בעצמי נראה לי הדבר הכי לגיטימי בעולם.

אני מוצאת את עצמי בוכה ימים רצופים מגעגוע מטורף שמכה לי בחזה, ומטיחה בעצמי את האשמה שהכל נגמר בגללי, כי בתכלס זה נכון, יכולתי לבחור להמשיך אבל לא היו לי את הכוחות הנפשיים לזה.. אני צריכה להתמודד עם הלבד הזה בעצמי, פעם הייתי חזקה אז איפה זה היום? אני לא מצליחה להעביר יום שלם מבלי להיזכר בה, בלילה בכלל זה הכי כואב. אני באמת מרגישה שפישלתי בענק. אני כל כך מצטערת. ביום ההוא שקמת בבוקר ויצאת לרגע, הרגשתי כאילו הרגע הזה היה נצח. באמת קיוויתי שתחזרי מהר. כשחזרת רק רציתי לחבק אותך כי התגעגעתי אלייך כל כך.. ונכון שהלכת רק לעשרים דקות אבל בשבילי זה הרבה יותר מזה. כי את הרבה יותר מזה, והתקופה איתך הייתה הרבה יותר מסתם תקופה. כל מה שכתבתי עלייך הוא הרבה יותר מזה, דווקא מהסיבה הזאת שלא הוצאתי בחודשיים האחרונים שום דבר מתוכי. עכשיו אני רוצה לצעוק את זה ולשחרר את זה מתוכי, אבל אני לא מצליחה. ואת מרגיעה אותי ואומרת לי שהכל בסדר ואין לי על מה להתנצל.. אז למה אני עדיין מרגישה ככה? למה כל כך קשה לי לקבל את הפגמים בעצמי?

מחרפן אותי שכל פעם אני כשאני כותבת פוסטים אני מאבדת את זה באמצע,

זה כל כך מחרפן אותי.

אני רוצה לעשות שטויות

שאחר כך יהיה מאוחר מדי להתחרט עליהן

שישבשו לי תהליכים במוח

שיתנו לי את האפשרות לצרוח

את כל האמת שלא קיימת

את החיקוי הזול של החברה "המתוקנת"

בבועה התל-אביבית, כמובן, חלילה לא הפריפריה

בדלי סגריות על רצפת קרמיקה

במחלקה הסגורה של בית החולים לחולי נפש

שם מקומי

(יש כאלה האומרים)

בעולם הזר הזה

לצערי,

ידי נוטפות דם

מסכין שחתכה (כמעט) עמוק מדי את הורידים

מחוסר ברירה

מחוסר שליטה

מדימוי עצמי נמוך

משיגעון וטירוף שכרוך

מסביב לצוואר

(המוות הגיע כבר?)

כי אם נדבר דוגרי, אין ממש טעם

אם אשאר פה אמות מהתקף זעם

אז למה לא לעשות שטויות

שאחר כך יהיה מאוחר מדי להתחרט עליהן?

באופן יחסי, היה לי היום בסדר

קניתי שני ספרים ממש טובים

חושבת להישאר ערה כל הלילה ולקרוא אותם.