זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

אני חיה ונושמת את הפרובוקטיוביות.

דעות ביקורתיות ודפוקות כמו שלך מעניינות לי את התחת.

למיטב זכרוני, אלו לא החיים שלך

ואם בכל זאת ממש מפריע לך לעקוב אחרי הפוסטים שלי

בבקשה, את מוזמנת להוריד עוקב

רק תעשי לי טובה, אם את מחליטה ללכת עם זה עד הסוף

על הדרך תורידי את עצמך מהוריד שלי. 

אני: "עזבי שטויות, אני שלך"

היא: "את אומרת את זה לכולן Fuckgirl"

טוב נו. אולי רק קצת.

אז היום אחרי שלוש שנים בהן אני ודימוי הגוף שלי מסוכסכים, החלטתי שאני לוקחת צעד. החלטתי שאני מפסיקה לייחס חשיבות למה שאנשים אומרים, לאיך שהנורמות החברתיות מתנהלות. החלטתי שנמאס לי לתרץ ש"אני לא אוהבת ים/בריכה/קיץ" רק כי אני שונאת את הגוף שלי, כי אני פוחדת לחשוף את עצמי. זה קשה להעביר את הקיץ ולראות את כולם מתגאים בגוף שלהם מלבדי. זה כבר חרוש לתרץ את המחזור כסיבה לא להיכנס למים. זה תמיד עורר בי קנאה כששלחו לי ניודס בעוד אני לא מסוגלת אפילו להוריד את החולצה. לפחד ללבוש גופיות, שלא יראו את הכתפיים, לפחד לקנות חולצות שטיפה יעלו למעלה ויראו את הבטן, לפחד מאינטימיות, לפחד לשכב בנוח ושהחולצה תחשוף את המותניים. 

כן, דימוי גוף נמוך זה עסק די קשה. כבר שלוש שנים של התעסקות מיותרת, הגיעו מים עד נפש. היום אני משלימה עם הגוף שלי ועם עצמי. הגיע הזמן להכיל את כל כולי ולא להתנצל על אף קילו, שערה או צלקת. 

מאחלת לכן לאהוב את עצמכן, תמיד.
(נכתב בלשון נקבה, אך פונה לכל המגדרים).

בעיקרון, אחכה שהחושך ירד,

ושכמה שפחות אנשים יהיו בבית,

אעלה לגג 

אולי אקח איתי גם שמיכה

ואבכה הרבה.

אוציא מתוכי את כל עצב

שנאגר קצת בתקופה השמחה הזאת

כי אני לא אוהבת לתעסק בו

אז אני מדחיקה אותי,

אבל אלו מהימים שכולם ביחד

ושוב פעם אני בוחרת לנתק את עצמי

ולהיות לבד.

אני מנסה כבר מהבוקר לא לבכות

לא מול כולם לפחות,

הם עושים לי כאב ראש.

אתמול נפגשתי עם המתנחלת מהפוסטים הקומדים

דווקא חמודה, אבל אני קצת מבולבלת

לא יודעת ממש מה אני רוצה מעצמי בעיקר.

מצד אחד אני רוצה להיות כל יום עם מישהי אחרת,

מצד שני לאהוב רק מישהי אחת

או אפילו לא לאהוב בכלל,

כי התחושה שלי עכשיו היא לא אדישות מוחלטת

היא בלבול. היום אני רוצה את זאת,

מחר אני ארצה את ההיא

מחרתיים את השלישית

וביום שאחרי לא ארצה אף אחת.

שבוע לאחר מכן בטח אתגעגע למתנחלת

ואז בטוח יומיים אחרי אבכה על הצפונית

ומי שתנחם אותי תהיה הראשונה שבכלל התחלתי איתה

למרות שלא הייתה לי כוונה להתקרב.

אני אוהבת את הדרמה הזאת

ובנתיים עוד לא הגעתי לנקודה שנמאס לי

אבל היום אני מרשה לעצמי להיות עצובה

כי זה מרגיש לי די נחוץ לפעמים.

הייתי רוצה להכיר אותך בהתחלה

ולמות מסקרנות, כי את שותקת ולא מרבה לספר

מעבר לאיך עבר עלייך היום.

אחר כך כשנצא בפעם הראשונה, את תהיי כל כך ביישנית

אבל גם כל כך תרצי להעיז לחצות איתי את הגבול

ולחזיק לי את היד.

אסתכל עלייך ואתאהב לך בעצב הזה משתקף לך בעיניים

אחייך, אתן לך מעט להתייסר, ואחמיא לך מדי פעם על איך שהתלבשת,

ועל כמה שארוך ויפה השיער שלך.

בשלב יותר מאחור כבר לא תעבירי יום שלם בלי לדבר איתי

תהיי תלויה בי, ואני אהיה היחידה שתצליח לעודד אותך בימים טובים ופחות.

השיחות שלנו (במינימום) ימשכו עד 3 בלילה,

את תספרי לי על כמה שרע לך ואת מרגישה בודדה

ואני אספר לך על כמה שאני מתגעגעת,

ושעד לפעם הבאה תשארי חזקה.

הזמן יעבור

את תרצי יותר ואני אתחיל לאבד עניין

אך תחושות האשמה ימלאו בי את הריקנות.

הייתי רוצה שתאמללי אותי

ושתגרמי לי לסבול, נפשית, שתשברי אותי

שתגרמי לי להתחרט על כל רגש שמתעורר בי בגללך

בגלל הפנים היפות שלך והאישיות השברירית.

הייתי רוצה לדעת שכואב לך, ושעצוב לך, ושלא תסתירי את זה ממני

תתני לי לטבוע בעצב שלך. תטביעי אותי, תטלטלי אותי, תגרמי לי להתחרפן.

תעיפי אותי לקיבינימט ותבגדי בי עם מישהי אחרת

תשברי לי את הלב, תגרמי לי לאבד אמון באנשים

ותאיצי בי את הדחף לפגוע בעצמי.

הייתי רוצה להיות עם האחת שתהרוג אותי באיטיות

שתגרום לי לשנוא אותה, 

ובשניה שתדבר איתי, תמיס בי כל טיפה של טינה.

אחת שתגרום לי לכעוס על עצמי, על שאני נכנעת לרגשות שלי,

שתקח סכין ותנעץ לי בחזה,

שתיתן לי לדמם לבד על המדרכה

שתמחה לי ברכות את הדמעות מהעיניים

כדי שאוכל לסלוח לה ואז שוב פעם לשנוא את עצמי.

היית רוצה להיות עם האחת שתנשק אותי, ותברח למקום אחר

רחוק ממני

וברגעים שיהיה נדמה לי שהצלחתי להתגבר

היא תחזור, תכה בי ותשליך אותי בחזרה לבור

שחפרתי לעצמי במשך כל התקופה שהייתי איתה.

הייתי רוצה להיות עם האחת שתרצח אותי

מבלי שתדע

שכשאקום בבוקר, אתפלל לחזור לישון והפעם לא לקום בחזרה.