זהות אחת לבוקר, אחת ללילה

אני עדיין בהיי מהשבוע המטורף שעברתי

לא מפסיקה לקרוא על הצבא ועל תפקידים בכירים

מאז שחזרתי הביתה, בפעמים שהספקתי לישון

או שחלמתי על המסדרים

או שקמתי ופשוט לא הבנתי שאני בבית עד שהתעוררתי

אני שומעת את המפקדת בחלומות שלי

ומדברת עם הסמלת מתוך שינה (לפי מה שאבא אמר)

הן נכנסו לי ללב

הן הצילו אותי

הראו לי את הדרך להציל את עצמי מעצמי

להתחשל ולאגור כוחות.

הן הראו לי כמה עוצמה יש בי

בכוח רצון ובתשוקה להצליח

שום דבר לא יפגע בי

אני רוצה לרוץ עד שיכאבו לי הרגליים

לעשות שכיבות סמיכה עד שלא ארגיש את בטן והידיים

להזיע עד שיגמרו לי כל הנוזלים בגוף.

אני רוצה לשאוף הכי גבוה ולתת מעצמי את הכל

אני חושבת שהתחושה שאני מרגישה עכשיו

ולמעשה כל ההיי הזה

חזק יותר מכל מה שהכרתי עד עכשיו

אני לא צריכה שום סמים ושום פגיעה עצמית

אני צריכה להתחזק פיזית ונפשית

ואני חזקה בתוך תוכי, אני מסוגלת להכל

המילים של המפקדת מהדהדות לי בראש

מעיפות אותי גבוה למעלה

אני רוצה לכבוש כל יעד וכל חלום

אני רוצה לגעת בשמיים

ואני יודעת שעוד אגע

כשאתגייס לצבא.

חזרתי הביתה אחרי חמישה ימים בבסיס. חמשת הימים המשמעותיים ביותר שהיו לי בחיי. חמישה ימים שבהם הבנתי כמה עוצמה וכוח יש בי, כמה כוח רצון, כמה חוזק פיזי ונפשי. קיבלתי ניעור מה שנקרא. נורא התלבטתי אם לצאת לגדנ"ע או לא כי בעיקר לא היה לי כוח ומצב רוח, שקעתי מאוד במטענים השליליים בחיים שלי בשלושה וחצי האחרונים. חפרתי לעצמי בור מאוד גדול שהביא אותי לפסיכיאטרים, פסיכולוגים, בעיקר הרס עצמי וחשבתי שבמקום לצאת ל"מסע משמעותי" עלאק אני מעדיפה להישאר בבית ולהמשיך לרחם על עצמי. בדיעבד אני ככ מודה להורים שלי שדחפו ונלחמו בי שאלך לשם. בימים האלו התנתקתי מכל מה שהייתי מחוברת אליו בשלושה וחצי חודשים האחרונים, גיליתי את עצמי מחדש, חזרתי הביתה מישהי אחרת. מישהי חזקה פי אלף יותר ועוצמתית יותר. הפכתי את המסע הזה למשמעותי באמת, חזרתי חבולה בכל הגוף וכל השרירים תפוסים חוץ מהלב. הכרתי מערכת אחרת משאני רגילה אליה, ואני בתור אנרכיסטית שונאת שלטון, מרות וצייתנות סיימתי בהצטיינות את החמישה ימים האלו וחזרתי הביתה עם תעודה ביד של צה"ל, משרד הביטחון ומשרד החינוך. הצבא נכנס לי עמוק ללב ומילא אותו בטוב ובכוחות.

ביום הראשון שלי בבסיס ג'וערה, הבסיס הראשון בישראל שבו היה הפלמ"ח, יצחק רבין ז"ל והרבה מאנשי הביטחון המשפיעים ביותר בישראל, לא הבנתי מה רצו ממני כשנתנו לי פקודות. "באפ שלי כולם עונים חזק 'כן המפקדת'". זה היה נראה לי בולשיט, עוד יותר בולשיט כשהם הורידו אותי לחמש שכיבות סמיכה. המפקדת שחילקה אותנו לקבוצות הייתה קשוחה וחיכיתי רק לרגע שבו אוכל לשים את כל הציוד שלי בחדר ולשבת רגל על רגל כמו שמגיע לי. אחרי שחולקנו לצוותים הגיע המפקדת שלי, אמרה לנו שאנחנו צוות 9. המפקדת שלי הייתה נראת צעירה שעוד לא סיימה את התיכון. בהתחלה באמת לא הבנתי איפה אני נמצאת. לא הבנתי את פשר הקפדנות שהבקבוק יהיה מלא עד הסוף וצמוד לרגל שמאל, לא הבנתי למה צריך בכלל עמידת 'הקשב', לא הבנתי את הזמנים, את החלוקה של היום, בקיצור לא הבנתי כלום. המפקדת הריצה אותנו מלא והיה נדמה שהיא מאוד נהנתה מעצם היותה סמכותית כשבכל פעם ביקשה שנענה חזק וביחד "כן המפקדת". ביום הראשון באחת הריצות איזו מישהי עמדה לי באמצע הדרך, שתינו אילתרנו לפנות לאותו כיוון ואז התנגשתי בה ונפלתי חזק על משטח האספלט שהיה שם. כמעט מחצית מהאמה שלי הייתה פתוחה וכך גם בחלק התחתון של כף היד. היה דם מרוח על האספלט החם ואני הרגשתי שאין לי יותר מה לעשות שם. כשהלכתי לחובש הפציעה כאבה כל כך מה שהוביל לכך שלא יכולתי להשתתף בהרבה פעילויות שעשו. היה לי קשה אפילו ללכת אז איך ארוץ? האוכל בחדר האוכל היה מגעיל באותו ערב אז אכלתי את מה שהבאתי מהבית. אמרתי לעצמי שביום השני אבחן אם באמת אשאר או אעזוב את הבסיס.

ביום השני התחילו שיעורי הנשק. החובש אמר לי שאצטרך להוריד את החבישות והוא יחליף לי אותן בחדשות. הורדתי את החבישה בכף היד וזה היה הדבר הכי כואב שיכולתי לעשות לעצמי. פתחתי את הפצעים מחדש, ואם אז לא יכולתי לתפקד עכשיו בכלל לא יכולתי לגעת בכלום. הייתי צריכה להסתדר ביד אחת. השיעורי נשק היו מעניינים. המפקדת הייתה מאוד מתחשבת אבל עדיין נשארה קשוחה איתי. היא עזרה לי עם החבישות, היא ידעה להעמיד אותי במקום כשאני עושה משהו לא נכון. התחלתי לאהוב את זה באיזשהו שלב. את השליטה שלה עליי, את השליטה של כל המערכת הזו עליי. החלטתי שזה יכול להיות צעד מעניין לא להתנגד לפקודות שלהם, ללכת לגמרי נגד האופי שלי. היום השני היה מלא בריצות, לא ויתרתי לעצמי והתעקשתי להשתתף בכל פעילות גם אם מאוד כאב לי ולא יכולתי לתפקד. כשהחזקנו את הנשק הניסיוני למטרת הדימוי לפני הדבר האמיתי היה לי מאוד כבד וכואב ביד. מצב שכיבה בהחזקת נשק דורש אחיזה של המרפקים ובגלל הפציעה היה לי רק מרפק אחד. החלטתי שאני אוכלת את הכאב בשקט ומשתתפת עד הסוף בכל פעילות. בלילה הייתי צריכה להוריד את החבישה מהאמה וכשהורדתי לקח לי בערך שעה עד שהצלחתי, ביחד עם עזרה עם חברות וכמה מסגל המפקדים. כאב לי בצורות שלא הכרתי. אני חושבת שזו הפציעה הפיזית הכי קשה שאי פעם הייתה לי. התחלתי לבכות מה שאני לא עושה בדרכ והמפקדת הייתה שם ותמכה בי. כשעזרה לי לחבוש את עצמי מחדש שוב שאלה אותי אם אני חושבת אוכל לצאת מחר ליום שדאות. אמרתי לה עם בדמעות שכן. אני לא מוותרת. במשך כל הפעילויות המפקדת תמיד אמרה שאנחנו צריכים לתת מעצמנו את המקסימום. שאנחנו צריכים לדרוש מעצמנו את מה שאנחנו מסוגלים לחלום עליו, כי מה שאפשר לחלום עליו אפשר גם לממש אותו. היא הייתה מלאת מוטיבציה, חדורת מטרה. זכיתי במפקדת הכי מדהימה שיכולתי לקבל. כשסיפרתי לה שהכיוון שלי בצבא הוא להיות חובשת קרבית היא אמרה לי לעוף על זה. היא אמרה לי שאני מסוגלת. באיזשהו שלב לא הבנתי למה היא כל כך בטוחה במילים שלה. אני מעולם לא תפסתי מעצמי בנאדם חזק שנלחם על המטרה שלו. אני מתייאשת מהר, ומאבדת עניין מהר. אחרי שנרגעתי הלכתי לישון.

ביום השלישי יצאנו ליום שדאות בשטח. הרמתי ג'ריקנים של 10-14 ליטרים. עברתי ציוד נשק והייתי מאוד פעילה בלוגיסטיקה בנוסף לסדר היום שלנו. אף אחת מהצוות שלי לא הבינה את העקשנות שלי. זכיתי גם בצוות מדהים של בנות מדהימות, כאלו שהיו איתי 5 שנים ומעולם לא שמתי לב אליהן. לא הייתה ביננו שיפוטיות ואגו. הן מאוד עזרו לי והתעקשו מאוד שאחלים ואתן לעצמי זמן מנוחה. התנגדתי להכל. גם כשהמפקדת שאלה אותי אם הכל בסדר, גם כשהכל היה כואב וקשה עניתי בחיוב. ביום שדאות למדנו על הסוואה. מרחנו בוץ על הפנים והסתוונו בשטח. למדנו על בניית מחסה ועל שכל התנאים לבנית מחסה נקראים אמתה"תן. בכל פעם שאחת מאיתנו הייתה עושה את המשימה על הצד הטוב ביותר המפקדת הייתה נותנת לה אגרוף חזק לכתף. אני ועוד חברה לקבוצה קיבלנו הכי הרבה אגרופים לטענת הרוב, אין ספק ששאפנו לגבוה ביותר. למדנו לזחול, ולמדנו על בריחה מרימון יד. "21,22,23" השתטחות על הקרקע עם הידיים על הראש ורגליים משולבות. למדנו לזחול. זחילת 60 על 6 וזחילה אינדיאנית. גם בזחילה התעקשתי להשתתף. התחרנו באחד הצוותים ולמרות כל האבק והכאבים ביד הצלחתי להשתלב. הרגשתי כמו כולם וחלק מכולם. לא הרגשתי עם יחס מיוחד או מזלזל מצד המפקדת והצוות שלי. אבא שלי אמר לי "חיילים נפצעים וממשיכים בראש מורם. בגלל זה אנחנו חזקים!". המשפט הזה ליווה אותי תמיד.

באותו לילה של יום שלישי יצאנו למסע של 3 וחצי קילומטרים שכלל הליכה, ריצה וזחילה. בראש עמדה המ"מ יחד עם הסמלת. מאחוריהן מישהי מהצוות שלי יחד עם דגל ישראל, עוד ארבעה חבר'ה עם אלונקה וסגל המפקדים היו איתנו באמצע. הלכנו ורצנו בשני טורים אחרי המ"מ. המסע היה אמור להיות שקט וברובו הוא באמת היה שקט. כל המחלקה שלנו כללה 190 אנשים. היינו מחלקה 2. בשלב מסויים במסע המ"מ עצרה אותנו מדי פעם וסיפרה לנו על בחור שנפל בשנת 2006 בשם עוז צמח. סיפור עצוב ומרגש על סמ"ר שנתן את כל כולו בשביל הצוות שלו. עוז צמח שמו ז"ל. בלילה היה קר אבל החום גוף רק עלה יותר ויותר כשהגברנו קצב. הגענו לשלב שהיינו צריכים לזחול במשך 250 מטרים. נשמע אולי קצת לטעם אנשים מסויימים אבל חצי מהמחלקה לא הצליחה לסיים עד הסוף. איש מהמחלקה לא האמין בי מלבד המפקדת. ועשיתי את זה. 250 מטרים של זחילה עם יד אחת, המפקדת והצוות דירבנו אותי והצטרפו אליי בשביל שאצליח לסיים את זה. על הרגליים יש לי סימנים כחולים סגולים שמחליפים צבעים. המפקדת אמרה "אלו לא חבלות, אלו צל"שים". כשסיימנו את המסע התארגנו לשינה בשטח. שקי שינה על משטח אבנים. כואב אבל שווה את החוויה.

ביום הרביעי יצאנו לכיוון המטווחים. אחרי שלמדנו את הכל על הנשק ואת כל הכללים והחוקים וניסינו על נשק ללא מחסנית אמיתית, הגיע רגע האמת שלנו. לכל אחד מאיתנו היו ארבעה כדורים. המטרה הייתה לירות לדף האיפוס שקיבלנו. לימדנו אותנו איך לכוון אבל אף על פי שלימדו אותנו הרוב לא הצליחו לפגוע כדור אחד במטרה. טווחתי 4 מתוך 4 כדורים במטרה. הרעש של הירי היה נשמע כמו מלחמה. כשהחזקתי את הM-16 הקצר הרגשתי כמה אחריות נופלת בחלקי. הרגשתי פחד. זה מדהים ומפחיד באותה נשימה לדעת כמה בקלות אפשר ללחוץ על ההדק. לאחר שסיימנו חזרנו לבסיס.

עשינו את הפעילויות הרגילות שלנו. הגיע הערב ואיתו טקס הסיום. זכיתי להיות המחזור האחרון בבסיס ג'וערה. טקס הסיום היה מאוד מרגש עם נאומים של הרס"פ והסרן ביחד עם כל הפלוגה. חולקו תעודות הצטיינות למצטיינים ותעודת הצטיינות לצוות המצטיין. אני קיבלתי תעודת הצטיינות ביחד עם הצוות שלי שזה בצוות המצטיין מכל הפלוגה. בכיתי הרבה. הבנתי שהצלחתי. אחת המפקדות בכתה. המפקדת שלי אמרה לי "לא פגשתי מישהי עם כוח רצון כמו שלך. הוא גבוה מההר הגבוה ביותר. את חזקה בעוצמות שלך וביכולות שלך. תמיד תשאפי גבוה" ונתנה לי אגרוף חזק לכתף. מעולם לא התרגשתי כמו ברגע הזה. כל המסע הזה היה מרגש. היום בבוקר עזבנו הביתה אחרי שקמנו בחמש בבוקר וסיימנו לארגן את הדברים האחרונים. חזרתי הביתה טעונה בהמון כוחות חדשים ומחודשים. אני לא אותה אחת מלפני החמישה ימים האלו. אני לוחמת. אני לא מוותרת לעצמי יותר. אני שואפת גבוה.

אני יודעת שהשנה כשיגיע יום הזיכרון לחללי צה"ל אני אדע להסתכל על הדברים אחרת. מנקודת מבט שונה. עד כה לא הצלחתי להתחבר אף פעם ליום הזיכרון. ידעתי שהוא יום עצוב ושצריך לכבד אותו. ביום הזיכרון לחללי צה"ל אני ארים את הראש בגאווה ואשיר את התקווה. אדע שבעוד שנתיים אעשה את השירות המשמעותי ביותר שאוכל. אתגייס ואהיה חובשת קרבית, אתן את כל כולי למדינה.

כשאת נותנת לי פקודות זה הדבר הכי סקסי בעולם

וכשאת מורידה אותי לשכיבות שמיכה אני קולטת את המבט שלך

בתוכי אני כל כך חמה עלייך וגם כל כך חם בחוץ

ואת שרואה כמה אני מתאמצת בשבילך

ורואה גם על הדרך שאני מחפשת איזו דרך להוציא ממך איזה חיוך קטן

כשאת מתאמצת לשמור על החזות הקשוחה שלך

את חושבת שאני לא תופסת את החיוך הקטן שלך.

אני קולטת את המבט שלך כשאת בוחנת אותי.

הקשב המפקדת!

אפשר שתדפקי אותי חזק על משטח המטווחים?

אם לא איתך אז לבד