אוף גוזל

לכיתה של הגוזל הגיע לפני שנה ילד עם אותו שם ומאותה עיר, והוצמדה לו, רחמנא ליצלן, גם אותה מטפלת רגשית בבית הספר. זה כנראה הספיק כדי להוות מצע ליחסי אהבה-שנאה ביניהם שהידרדרו לא מזמן לחודש של נתק ולשיא ממש כשקיבלתי לפני יומיים טלפון מהמורה. בשיחה אמרה המורה שהילד שלי צרח על הילד השני, בערך 714 פעמים: אתה החיקוי שלי.

לפי מה שהבנתי, הילד השני, נקרא לו מקורי לצורך העניין, כנראה צעק עליו בחזרה שהוא עצמו החיקוי שלו אבל בעיקר לא הבין מה קורה ומאיפה נחת עליו פטיש הגומי הזה של יום העצמאות.

בבית, ביררנו מהם הדמיון וההבדלים בין שניהם – גם הפורמליים – שם משפחה, כתובת, השמות והמקצועות של ההורים וכו', וגם המהותיים יותר – התכונות שלהם ומה כל אחד מהם אוהב לעשות. הגוזל הגיע די מהר למסקנה שבעצם אף אחד מהם אינו חיקוי של האחר.

לפני שהספקתי לטפוח לעצמי על השכם בשביעות רצון ולומר ג'ק-איזו-אמא-שאקלית-את-רובינזון, קיבלתי סמס מהאמא של מקורי ששני הילדים קבעו להיפגש לצפות בזיקוקין של יום העצמאות ברחוב הראשי בעיר, עוד בכלל לפני השיחה הכה מעוררת השראה שניהלתי עם הגוזל. כנראה זה שהוא שחרר את מה שהפריע לו והם ביררו את ענייני זכויות היוצרים ביניהם, איפשר להם לחבור שוב. או שאני פשוט לא מבינה מריבות של בנים.