סבתא תמיד אמרה לי,
לא לשים מרפקים על השולחן
ולא לצחוק בפה בפתוח.
תמיד להיות מנומסת
ותמיד לחייך, אפילו אם אני עצובה
סבתא גם לימדה אותי
שיופי - דורש קורבנות
וזה לא משנה אם אני בת שש,
או בת שש עשרה,
אני תמיד צריכה להתלבש יפה, גם כשאני לא רוצה
אמא שלי הראתה לי,
שאין מקום לרגשות שלי
ושאם אני מרגישה בדיכאון זו רק המצאה,
ואם אני בוכה
אז אני לא אקבל חיבוק, גם אם אני ממש זקוקה לו
כל הבנים... פה כבר אין לנו סדר.
אתם מכירים את הבנים שלי -
נוכלים, רמאיים, נצלנים, מחפשים רק איפה לפגוע.
איפה אפשר לגעת בי בדיוק בנקודה שתגרום לי לבכות.
אפילו כשאני שמחה.
אולי אני זו הרעה
לא יכול להיות שכולם כאלה זבל
אולי אני השרמוטה
והם כולם נסיכים
מנומסים, מחייכים, מושיטים את היד ופותחים את הדלת.
למה יש לי פנטזיות
של כל הבנים שלי
עליי
והנסיך היחיד שלי
מנסה להציל אותי
אבל זכוכית עבה מפרידה ביננו
ואני תמיד איכשהו
תמיד בוכה
סבתא מנפנפת את הכל בבוז
אומרת שכדי שיאנסו אותי
אני בכלל צריכה להיות רזה
כינוי:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
