אני חושבת שאני אתחיל לנהל יומן חלומות. החלומות שלי נהיים מסורבלים יותר ומוגזמים יותר ומוזרים יותר ואני חושבת שלא לתעד אותם יהיה חבל כי אני פשוט שוכחת הכל. אני שכחנית ומעופפת והראש שלי תמיד בעננים והרגליים שלי כבר אפילו לא נוגעות בקרקע. 

בחלום האחרון חלמתי שוב פעם שאני הולכת לאיבוד במקום לא מוכר. ושאני פוגשת אנשים שאני מכירה ושיכולים לעזור לי אבל הם לא עוזרים לי, כי לא מתחשק להם או כי לא עלתה בדעתי המחשבה לבקש. זו הפעם השישית שאני חולמת חלום מהסוג הזה. אלא שהפעם גם חלמתי שאני משאירה את נעלי הפלדיום האהובות מאוד שלי באיזשהו מקום ומתעקשת לחזור לקחת אותן. 

אם כבר מדברים על נעליים, יש לי יותר מידי. אימא כבר לא מסכימה לקנות עוד. אני מבינה אותה, כבר אין לי מקום במגירה. קיבלתי נעליים מאוד יפות שכבר לא עולות על חברה. ואז תהיתי אם הרגליים שלי קטנות מידי? אני לא חושבת. 

יש לי נטייה להאמין שאנשים שונאים אותי. גם מהיכרות ראשונה, אני כל הזמן דואגת שאנשים לא מחבבים אותי. מספיק מבט אחד שנשלח לכיווני וכל האנשים הקטנים שבתוך הראש שלי כבר על הרגליים. "יש לנו עוד אויב!" "תכינו את הנשק, עוד מחשבות רעות מגיעות!" "גם הוא שונא אותנו! אויב פוטנציאלי! חסלו אותוווו!!!" לא! אלה המחשבות הרעות! אנחנו טובעים! לאאאאא!!!!" בלופ, בלופ. בלופ.

בלופ.

בלווו~פ.

נזכור לעד את האנשים הקטנים בראשה של אפי, מתו מוות של גיבורים, תוך טביעה במחשבות הרעות של אפי. אנשים קטנים ז"ל.

זה בערך השלב שבו הראש שלי נהיה חלול ומפסיק לתפקד. כי הרי כל האנשים הקטנים שאחראים על תפקוד תקין של הראש שלי טבעו להם.

אחרי זה מגיע השלב שבו אני נכנסת להיסטריה ועושה כל מה שאני יכולה כדי לשנות את הרושם הגרוע שעשיתי לכאורה על אותו אדם (כל אדם שאני פוגשת, בעיקרון). ההוא מהטיול, החבר של ההוא מהטיול, הבן דוד של ההוא מהטיול, אימא של ההוא שיושב לידי בכיתה, ההוא עם התאומות והמשוגעת עם הבמבה, התאום של מיצי, ההורים של תולי, בעלה של דודה שלי, אישתו של הדוד האחר שלי, המוכר מהסופר, המורה לספרות, ההיא מהאימליים. כן, בעיקרון כל אדם שנקרה בדרכי שונא אותי. אולי זה רק התוצאה של חשיבת היתר שלי? או שאולי הרושם הראשוני שלי עד כדי כך דפוק?

אני קצת משוגעת.