האנשים בעבודה מתחילים להתנחמד כי הם יודעים שעוד שבועיים אני עוזב. חשבתי לעצמי,

"איזו יעילות, למשוך חודשים ארוכים בקרירות סובלנית מנומסת, ואז שבועיים לסוף לתת ספרינט נחמדות, לתחזק חיוכים, כי מי יודע מאחורי איזה סיבוב קארמה ואני נפגוש אותם..."

(כן כן... אפילו זו שפעם שמעה אותי אומר "לעזאזל עם החולים האלה שבאו לעבודה חולים כדי להדביק אותנו")

פרשתי מאפליקציית הזיונים. זה היה בשיא. אחרי שהבנתי שכמו כל שוק, גם שם זה שוק לימונים. הסחורה הטובה אף פעם לא מגיעה לדוכן, אלא נחטפת לפני. תמיד. בכל מוצר. אז חסכתי לעצמי את הגאונות האלה שאתה שואל אותן "אז מה קורה?", ומיד מקבל את הנבוט 10 קילוגרם בראש "אני לא פה לשאלונים!". בסדר. הבנתי שאת שרוטה. וגם חברתך. ושאתן פה מעת ייסוד האינטרנט, בזכות האישיות הכובשת שלכן.

יאללה. יצאתי מיזנטרופ. לא שזה רע להיות מיזנטרופ. מותר להגיד את זה. אסור להדגים את זה.

אני חושב שההבדל בין הקאסטות, הוא המועד שבו הם מבינים איך דברים עובדים. ענין של עיתוי.

קאסטות עליונות - אתה מבין בזמן אמת מי נגד מי, איך דברים עובדים, איזה חוטים למשוך, איזה צ'ק ליסטים למלא.

קאסטות ביש מזל - אתה מבין בדיעבד, כשמאוחר מדי, אם בכלל, איך דברים עובדים, כשכבר מאוחר מדי כדי לנצל את הידע, אתה צריך לנסות לחיות דרך אחרים, וזה לא עובד. כמו שכולם יודעים. כולם אוהבים לעשות את הטעויות שלהם. לא לתקן את הטעויות שלך.

חשדתי בזמן אמת שטייטל + דירה בצפון תל אביב + רכב חדש + תואר נחשב + עבודה נחשבת = בלאי מואץ ויומיומי לפין בשל חיכוך תכוף בבייבס

היום אני יודע שזה ככה.

כי מה נשים מחפשות סך הכל? תחושת בטחון כלכלי לגדל את הגוזלים עד הפוסט דוקטורט. זה גם צ'ארלס דרוויש הבין.

היתר לא חשוב. ההמשכיות היא הדבר הכי חשוב. היכולת להמשיך היא הכי מושכת.

שיט. מילא מיזנרופיה, אבל פה אני כבר על הגבול המיזוגני. מסוכן.

איפה שהוא אני שמח שמקום העבודה שלא רצה אותי בתור עובד קבוע, יקבל עכשיו שאני עוזב סדרה הנדסית של שטרונגולים לפנים. קארמה תתנחל אצלם ותצער אותם. והם יחשבו "שיט. חבל שהעדפנו את ג'ורג'ט על זעתר. זעתר היה לא כלכך נורא, ג'ורג'ט זה אללה יוסתור". ואני אחייך כשינסו להשיג אותי בטלפון, אדחה את השיחה, ואכתוב, "ידבר אתכם אחורי זה".

אני חושב שבאמת צריכה היתה להיות אפליקציה שבה אתה מגדיר את החלומות שלך, וזה אומר לך איך להגשים. נותן לך פה הנחיות, שם תזכורות. 

כי קל מאוד בחיי היום יום לטוס לתוך הענן הזה של ההישרדות היום יומית, ולשכוח שאתה טס שייגמר לך הדלק מתישהו שמתישהו צריך לנחות, וטרם הספקת לחפון את הדיילת.