איך זה שכל האנשים הפסיקו לדבר, ואומרים רק את המינימום ההכרחי?

רק מה שצריך ונחוץ וחייב לעבודה

רק את המינימום כדי לצאת מנומסים

איך זה שכולם נהיו ענייניים

איך זה שאנשים נהיו רק קצת יותר מאמוג'י. או האמוג'י בעצמו. רק באותיות.

בלי מחשבות בלי רגשות בלי הרהורים. כולם נהיו מכונות. מפלסטיק. או ברזל. או בטון.

אחרי ייבוש היום בזום משמים בעבודה. 15 משעממים כלואים בשקוביבים שלהם. שעה. נעשה ככה. לא, נעשה ככה. הרגשתי שאני נרדם. שאני לא מסוגל לשבת עוד במקום אחד. שיקח אותי האופל. אז מה נעשה. נשלח מכתב. לא. נקבע עוד ישיבה. ואז מכתב. חייב מכתב. נבקש. נדרוש. נוציא. נבדוק.

(רגע. מה שכתבתי עכשיו בעצם הפוך למינימום ההכרחי. זה היה המקסימום הלא הכרחי. לא. אולי זה סתם חזרתיות).

ואז הלכתי לעמית למקצוע. ואמרתי שאני שונא זום. מיד הוא ענה "תשתמש בגוגל מיץ".

הסברתי. "לא. אני שונא זום". מיד הוא הציע "אז תקיים את הפגישה פנים אל פנים".

כאילו שיחד עם התקנת התמציתיות עקרו לאנושות את חוש ההומור, ואת חשיבה מעבר.

ומצד שני. פעם חשבתי שלפעמים אנשים סתם מדברים. אבל

מסתבר שצריך לשים לב לכל אחת ואחת מהמלים שמישהו אומר. אנשים לא אומרים שום דבר סתם. הם לא מבזבזים מלים. גם אם לא ברור לנו למה מישהו אומר דווקא את מה שהוא אמר, יש סיבה לזה.

אולי זה כי המלים הן משקפות בדיוק את הסטייט של הבנאדם בתוך הגולגולות שלו. באטומים שלו. ואלה שקמצנים במלים. זה באמת כל מה שיש אצלם בראש. אין להם מחשבות אחרות. אין להם דברים אחרים מעניינים. זה כל מה שענין אותם עכשיו. 

זה כאילו שהאסוציאציות מנותקות אצלם. אין להם הסתעפויות מהמחשבה או מהדיבור.

איכס.