(הבהרה - זהו סיפור בדיוני כול קשר למציאות מקרי בהחלט)
החתולה
היא הייתה כמעט היחידה שאהבה אותו באמת. והיא תמיד אהבה אותו גם כשהיה בשיאי הטירוף שלו גם כשהיו לו התקפי אלימות קשים ולא הייתה ברירה אלא לאשפזו בכפייה במחלקות פסיכיאטריות סגורות. גם כשהיו לו דיכאונות קשים עד שהיה מאיים בהתאבדות ושוב נאלצו לאשפז אותו גם כשעבר טיפולי חשמל. גם כשהתרופות הרבות שלקח הפכו אותו לזומבי. היא אהבה אותו תמיד גם כשכול מי שהכיר אותו ברח נטש והעדיף לשכוח אותו ולמחוק אותו. היא אהבה אותו גם כשיתר בני המשפחה הרימו כבר ידיים והתרחקו ממנו נוטשים אותו לגורלו. הוא היה הבן שלה והיא הייתה אימו.
הם חיו יחד באותה דירה בת שלושה וחצי חדרים ישנה הבית שבו הוא גדל. היא סירבה בתוקף להצעות של אנשי המקצוע שהוא יעבור למסגרת של הוסטל או דיור מוגן למרות שהוא כבר היה בן 40 והיא כמעט בת 70... על השידה ליד מיטתה הייתה תמיד מונחת תמונה קטנה ישנה ודהויה ממוסגרת שלו כילד קטן בערך בגיל 5 או 6 לבוש חולצה יפה ומחייך למצלמה והיא מדי פעם מסתכלת על התמונה וליבה היה עולה על גדותיו...
היא הייתה מביאה לו ספרים שיקרא מהספרייה הציבורית וגם מחנויות יד שנייה – רומנים, ספרי עיון, ביוגרפיות של אנשים מעניינים, ספרי היסטוריה, ספרי סיפורים קצרים, ספרי עזרה עצמית ופסיכולוגיה חיובית, ספרים של עידן חדש, ספרי מדע בידיוני וכו' והוא היה קורא אותם לאט אך ברצף. הייתה להם ספרייה ענקית בבית במקום מקלט טלוויזיה או מחשב עם חיבור לאינטרנט
היא סירבה לבקשות שלו להתחבר לאינטרנט כי היא ידעה שהאינטרנט הוא פח אשפה אחד גדול וגם ידעה שלא יעבור זמן רב עד שיגלה ויתמכר לאתרי הפורנו והצ'אטים ולפייסבוק ולכול הרוע והניכור שיש שם וזה יזיק לו בטווח הארוך. הוא היה אוהב להסתכל שעות בחדרו עם דלת סגורה ב"אנציקלופדיה של האומנות" ולהתגרות מציורים ופסלים מגרים של עירום נשי וגברי מתקופות יוון ורומא ועד לרנסאנס והבארוק – זה עוד היה ניסבל בעיניה שכן זאת הייתה אומנות ולא פורנוגרפיה...
היא הייתה מעודדת אותו שיצא פעם בשבוע למועדון החברתי של ניפגעי הנפש בעיר ויפגוש ויראה קצת אנשים כמוהו והוא היה הולך לשם וחוזר כעבור שעתיים שלוש מהורהר ועצוב והיה אומר ש"אני לא מוצא את עצמי שם" וש"המקום מזכיר אשפוז" ובכול זאת היה הולך באופן קבוע...
יום אחד כשישבו לאכול יחד ארוחת ערב שאל אותה לפתע "אימא מה יקרה איתי כשאת כבר לא...?" וקולו נדם. היא מיד הרגיעה אותו שהוא יירש את הדירה הזו והיא תהיה שלו ויוכל לגור בה עצמאי ללא תלות מאף אחד וכן היא משאירה לו את חסכונותיה ויהיה לו ממה להתקיים ולחיות...
"כן אבל אני אהיה לבד ובודד..." אמר לפתע והשפיל את ראשו. והיא לפתע הבינה...
כעבור חודש לערך הביאה לבית גורת חתולים פשוטה ולא גזעית מעמותה להצלת בעלי חיים כולל כול הציוד. היא נתנה לו ללטף ולהאכיל אותה ואמרה לו לבחור לה שם. הוא קרא לה "פיורי" ועד מהרה ניקשר אליה והיא אליו. הוא החל ללמוד לטפל בחתולה להחליף לה חול ומים לתת לה אוכל יבש ורטוב לשחק איתה ללטף אותה לקחת אותה לוטרינר לחיסונים לשים לה קולר נגד פרעושים וכו' ופיורי גדלה יפה והפכה לבת בית.
בימי חורף קרים הייתה פיורי באה למיטתו וישנה על חזהו והוא היה מכסה אותה עם השמיכה שתיתחמם בבוקר הייתה מעירה אותו בליקוקים ומגרגרת כשהיה מלטף אותה ומסתכלת לתוך עיניו באהבה גדולה
עד מהרה החלה פיורי להתייחם ושעות הייתה מייללת והוא לא הבין מה לעזאזל קורה לה. "אני חושב שהיא חולה משהו לא בסדר" אמר לאימו שגיחכה "אז קח אותה לוטרינר" אמרה מקווה שהוא זה שיסביר לו את עובדות החיים...
הוא לקח אותה לוטרינר וכשחזר היה מהורהר ומודאג. "נו? מה אמר הוטרינר?" שאלה אימו
"הוא מיוחמת בגלל ההורמונים שלה הוטרינר אמר שאו שנשאיר אותה בבית ולא ניתן לה לצאת החוצה או..."
"או מה?" שאלה רטורית אימו כשהיא כבר יודעת את התשובה
"או שנסרס אותה בניתוח או ניתן לה זריקה נגד הייחום" אמר עצוב
"ומה אתה רוצה שנעשה?" שאלה אימו
"אני לא מוכן שנסרס אותה בניתוח!" אמר בהחלטיות "זה ניתוח וזה מסוכן ומי אנחנו שנעשה לה את זה? גם הזריקה הזו לא בריאה לה בכלל כך אמר הווטרינר"
"אוקיי" אמרה אימו "אז נשאיר אותה בבית כול פעם שתתייחם עד שיחלוף לה הייחום"
זה היה קל יותר לומר מאשר לקיים פיורי הפכה לבלתי ניסבלת ועצבנית בבית יללה שעות וחיפשה כול הזדמנות לצאת החוצה דרך דלת הכניסה היא הפכה תוקפנית ואף שרטה אותו ואת אימו ברגליהם ובידיהם
יום אחד כשחזר מהמועדון החברתי ופתח את דלת הכניסה של הדירה מיד רצה פיורי לעבר הפתח וברחה החוצה והוא לא הספיק לתפוס אותה או לעצור בעדה! הוא ואימו ירדו מיד עם כלוב בניסיון לאתר אותה ולתפוס אותה ולהחזיר אותה הביתה אך לשווא היא נעלמה והערב החורפי התחיל לרדת ואיתו ירדו החשכה והקור...
"אל תדאג היא בטח תחזור" ניסתה להרגיע אותו אימו "היא יודעת איפה הבית שלה ואיך לחזור אלינו"
בלילה ירד גשם והוא דאג לחתולה שלו ושינתו נדדה
בבוקר אחרי ארוחת הבוקר אמר לאימו שהוא הולך לחפש את פיורי ולהחזיר אותה הביתה "אם כך אני באה איתך לעזור לך" אמרה אימו כשהיא מבינה כמה החתולה חשובה לו
הם מצאו אותה או יותר נכון את גווייתה על הכביש היא ניפגעה בראשה כנראה ממכונית ומתה שרועה בתוך שלולית קטנה של דם על שפת הכביש הוא צעק ובכה בהיסטריה "פיורי!... פיורי שלי!..." והיא חיבקה אותו חזק והחזירה אותו הביתה והוא הלך בוכה ונעל את עצמו בחדרו...
בערב דפקה על דלת חדרו עד שפתח לה.
"פיורי מתה" אמר בעיניים רטובות
"כן היא איננה" אמרה אימו
"זו אשמה שלי היינו צריכים לעשות לה את הניתוח או לפחות לתת לה את הזריקה נגד הייחום" אמר
"אל תאשים את עצמך" אמרה
"הייתי צריך לשים לב כשחזרתי מהמועדון ולא לפתוח את הדלת כניסה כול כך לרווחה אם הייתי ניזהר היא לא הייתה מצליחה לברוח" אמר
"זו לא אשמתך רוני" אמרה לו אימו ולקחה את ידו בידה "זו גם לא אשמה של פיורי המסכנה"
הוא הרים אליה את מבטו לא מבין
"זה כן אשמה שלי אימא" אמר
"להאשים את עצמך לא יעזור להחזיר לחיים את פיורי... תדע רק שאהבת אותה ורצית את הטוב ביותר עבורה גם אם הכול השתבש" אמרה אימו אוחזת את ידו בידה ועיניה עצובות "אהבת אותה באמת וזה מה שחשוב בסופו של דבר וגם אם הכול השתבש והיא איננה יותר אתה תזכור אותה לעד בליבך"
הוא קם על רגליו וחיבק את אימו חיבוק חזק ובכה...
כעבור כמה שבועות הביאה לו אימו צילום קטן ממוסגר שלו מחובק עם פיורי והוא תלה אותו ליד מיטתו.
סוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
