מדבר אל הקיר

שוב בדיור מוגן

הראשון לאפריל עבר ואני עברתי בחזרה לדיור מוגן

והנה אני שוב בחדר קטן בדירה קבוצתית של מסגרת דיור מוגן עם שותפים בגיל שלי פחות או יותר ועובד סוציאלי ומדריכה שיקומית – עדיין מסתגל למסגרת ולחוקים ומסתגל לקיום פה

מה לומר? אני שמח שזה מאחוריי ולפחות אני יודע איפה אני עכשיו ולא חי על ארגזים וכבר לא צריך לכסוס ציפורניים בצפייה או פחד מהמעבר – זה מאחוריי

עכשיו? עכשיו אני שוב בפעם המיליון או האינסוף מתחיל מאפס במקום חדש חי עם אנשים ובמקום דירה קטנה משלי יש לי חדר קטן וזהו שאר הבית זה משותף עם שלושה שותפים – אני עדיין בתחילת השבוע הראשון של החודש הראשון שלי – ומחכה בסבלנות שיבוא תכנאי ויחבר אותי לאינטרנט (כרגע גולש על הרשת הסלולרית מהטלפון)...

המקום הזה שונה מהדיורים המוגנים האחרים שהייתי רגיל לגור בהם בעבר – השותפים כולם מתפקדים ועובדים וותיקים ורגועים ושקולים – אין את האנרכיה שהייתה בדיורים בעבר שם השותפים היו ערים בלילה ושומעים מוזיקה או רואים טלוויזיה או סתם מדברים על החיים ככה פתאום ב 3 בלילה – אין פה ממש שיחות עמוקות ואין פה גם זיוני שכל – בערב כולם לוקחים תרופות ומתכבים לשינה ואסור לעשות רעש בייחוד לא מוזיקה חזקה בייחוד לא אחרי 11 בלילה...

אין לי פה כמה דברים שהיו לי בדירה שבה גרתי – אין מזגן אין את המיטה שהייתי רגיל לישון בה אין את הכורסא הישנה שלי שאבא זרק לאשפה אין את הפרטיות והחופש לעשות מה שבא לי מתי שבא לי איך שבא לי כמה שבא לי – אני חי שוב עם אנשים שעובדים ביום וצריך לכבד אותם ולהתחשב ולהיות בסדר ולקבל אותם – אסור להפריע בקיצור...

אין גם טעם כול כך לעשות יומני וידאו ולדבר כמו איזה פסיכי למצלמת וידאו ולהקליט את עצמך מתוודה למצלמת רשת מה עובר עלייך – זה לא באמת הבית או הדירה שלי ואין לי פה פרטיות וחופש כפי שהיו בעבר ובכול מרגיש זר אירעי ומוזר – אני פה אבל לא רגיל עדיין בקושי מכיר את השכונה בקושי מכיר את השותפים ואת הצוות... בקיצור לא יכול לעשות מה שבזין שלי פה ולזרוק זין אלא צריך להתחשב ולכבד ולהיות בסדר עם כולם אם אני רוצה שלא יזרקו אותי מפה...

החמש שנים שעברו עליי בדירה משלי ניראים לי כעת כמו חור שחור – בזבוז זמן מוחלט – אולי אני טועה :/ לא יודע...

ובאשר לבדידות שהייתה ולצאטים ולתחביבים ולתיכנות ולכתיבה וכול מה שעשיתי או ניסיתי בדירה לבד חמש שנים – ובכן גם פה אני מרגיש בודד רק לא בודד פיזית יש שותפים אני לא חי לבד אבל כול אחד בבועה הקטנה שלו ובסדר יום הקטן שלו ואסור להפריע – השותפים רואים טלוויזיה שומעים מוזיקה הולכים לישון מבשלים אוכל אוכלים לוקחים תרופות והולכים לישון וקמים בבוקר והולכים לתעסוקה שלהם עד לצהריים או לאחר הצהריים וגם מנקים את התורנות שלהם ועושים כביסות ומתקלחים ומחליפים בגדים וכולי וכוליי בקיצור חיים את החיים שלהם ואת השגרה שלוהם כול אחד בשלו – וגם אני אצטרך מתישהו בקרוב להתחיל לתפקד ולנקות ולדאוג לאוכל ולהכול ולשלם את החלק שלי בחשבונות ולעשות כביסות ולהתרחץ וכוליי כי אבא'לה כבר לא ידאג לי ולא יתערב ולא יעזור עכשיו זה אני והעמותה שאחראית עליי ואני צריך לבנות תוכנית שיקום ולהתחיל להזיז את התחת ולהזיע...

יש תחושה מוזרה של "התחלה מחדש" או "הגעת למקום חדש" וזה מפחד ומרגיע באותו הזמן כי אם התחלת מחדש הכול יכול להיות גם יכול להפתיע לטובה או לרעה אנ'לא יודע :( :/

זהו לטוב או לרע אני פה... ואני כבר 20 שנה הייתי במסגרות האלה יודע פחות או יותר מה מצפים ממני פה ולמה אני יכול לצפות – מקווה לעבור את השבועות והחודשים הקרובים בשלום וגם לשרוד את חום יולי אוגוסט בלי מזגן :/

אני מעשן בחוץ על המרפסת ואני אוכל מהאוכל שאני קונה במכולת השכונתית ובינתיים לא רע ולא טוב פשוט סביר ועדיין צריך להסתגל למעבר ולעובדה שאני באמת "פה"... ומה שאבד אבד ואי אפשר להחזיר אחורה גם לא את החמש שנים האחרונות עם כול הבלגנים שהלכו בארץ ובעולם...

אולי זה הזמן לשקם את היחסים עם המשפחה ולבוא מדי פעם לבקר בשבתות וחגים – אולי זה הזמן לאמץ תחביבים אחרים ואולי להמשיך בתחביבים הישנים והטובים... ימים יגידו ולי ניגמרו המילים... אני רק רוצה להוסיף שלפעמים יש רגעים שזה מרגיש כמו טעות ולמה לעזאזל דפקתי את כול מה שהיה וברגעים אחרים זה סביר או ניסבל או ניראה מה יהיה

בכול אופן זאת התחלה חדשה של משהו – ימים יגידו של מה בדיוק