מדבר אל הקיר

יום השואה 2024

היום ערב יום השואה או יותר נכון יום הזיכרון לשואה ולגבורה – ולי נדמה שאין לי מילים מה לומר ביום כזה בכלל ובייחוד לאחר ה 7 באוקטובר השבת השחורה בפרט – המשפחות של הסבים והסבתות שלי נירצחו בידי הנאצים על אדמות פולין והונגריה בשואה – מעולם לא הכרתי אותם ולא נותר מהם דבר מלבד כמה תמונות שחור לבן של אנשים שאיש אינו יודע את שמם – אני זוכר בכיתה ד' אמרו לנו להכין את אילן היוחסין של המשפחה – ובכן לי אין אילן יוחסין אין איזה שושלת מפוארת למשפחה שלנו הדבר היחידי שיש לנו במשפחה זה המון מחלות תורשתיות וניווניות ומחלות נפש ותכונות אופי מחורבנות שעוברים מדור לדור ואין לנו מושג ממי ירשנו אותם… עם כול הצער עליי לפוצץ לכול החולמים בימים אלה לאור המצב במדינה ובכלכלה ובחדשות ובכלל את האשליה – כול אותם אנשים שרצים לחדש דרכונים אירופאים של פולין והונגריה וגרמניה ורומניה וכוליי שגוררים את סבא וסבתא לשגרירויות זרות כדי להנפיק להם ולילדיהם דרכונים ואזרחות זרה "ליתר ביטחון" או כרשת ביטחון לכול אותם צעירים שחולמים על להיות "אזרח העולם" באיזה עיר בירה רחוקה וקוסמופוליטית בקיצור כמו במשל הערבי על השייח' שראה את מלאך המוות במצריים ומיד קפץ על סוס לברוח ולדהור עד מחר לבגדאד רק כדי לפגוש את אותו מלאך המוות שם יושב ומחכה לו

לצערי אי אפשר לברוח מאסון או מלחמה או משכול או מאובדן זאת שעת מבחן לנו כעם ולנו כחברה וכול שאנו יכולים לעשות עם המצב הוא להתמודד ולהילחם ולשרוד כמיטב יכולתנו – כול אחד לפי יכולתו והבנתו… צר לי כי אין לי מילים מנחמות לומר בערה יום שכזה ואולי היה חכם יותר לסתום את הפה ולא לומר דבר

ייפוי כוח / דוד אבידן

[לכל מאן דבעי]

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל

אֶת הַבְּדִידוּת, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

אֶת הַנְּשִׂיאָה הַמּוּזָרָה בְּעֹל

הַבְּדִידוּת הַגְּדוֹלָה וְהַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,

שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֶצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

–

בְּלֵילוֹת בְּהִירִים הָאֲוִיר צוֹנֵן

וְלִפְעָמִים בְּלֵילוֹת מוּעָבִים גַּמְכֵּן,

וְיוֹרֵד גֶּשֶׁם וְיֵשׁ חַמְסִינִים

וְגוּפוֹת יָפִים וְגַם פָּנִים,

שֶׁעִתִּים מְחַיְּכִים וְעִתִּים לֹא,

לִפְעָמִים בִּגְלָלָהּ, לִפְעָמִים בִּגְלָלוֹ.

–

הַנּוֹף הוּא פָּשׁוּט וְחֲסַרְעַרְפִּלִּים,

מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים, לֹא עוֹלִים,

לִפְעָמִים שׂוֹנְאִים, לִפְעָמִים אוֹהֲבִים,

יֵשׁ מְעַט יְדִידִים וּבְעִקָּר אוֹיְבִים,

אֲבָל יֵשׁ תְּשׁוּקָה חֲזָקָה לִזְרֹם,

כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לְאוֹר הַיּוֹם,

לְהִשָּׁאֵר צָעִיר תָּמִיד וְלַחֲלֹם

עַל קֶצֶב נוֹעָז לְאוֹר הַיּוֹם,

כְּמוֹ נָהָר, יְחִידִי, לִזְרֹם, לִזְרֹם,

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם.

–

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל

אֶת הַחֲלוֹם, אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

אֶת הַיְּדִיעָה שֶׁאֵין כָּל הַצְדָּקָה

וְאֵת חִפּוּשָׂהּ מֵחָדָשׁ כָּל דַּקָּה

אֶת הַהִתְפַּעֲמוּת וְאֶת הַמּוּעָקָה,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

הִיא הָעֻבְדָּה הַפְּשׁוּטָה, הַחוֹתֶכֶת,

שֶׁאֵין לָנוּ בְּעֵצֶם לְאָן לָלֶכֶת.

–

רַק גּוּפֵנוּ זָקֵן מִיּוֹם לְיוֹם,

וַאֲנַחְנוּ נָהָר לְאוֹר הַיּוֹם,

לִזְרֹם יְחִידִי, יְחִידִי לִזְרֹם,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק, שֶׁמַּצְדִּיק אֶת הַחֲלוֹם,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק אֶת הַיֵּאוּשׁ הַגָּדוֹל,

מַה שֶּׁמַּצְדִּיק יוֹתֵר מִכֹּל.

–

[נ.ב.]

הַלֵּילוֹת בְּהִירִים וְהָאֲוִיר צוֹנֵן,

יֵש עָצְמָה וְיֵשׁ מֶרֶץ וְאַהֲבָה אֵין,

וּכְבָר אֵין חִיּוּךְ וּכְבָר אֵין מִלִּים,

מַלְאָכִים בַּסֻּלָּם לֹא יוֹרְדִים לֹא עוֹלִים

הַשִּׁירִים, כְּדַרְכָּם, אֵינָם מְגַלִּים

אֶלָּא אֶת הַנִּתָּן לְהֵאָמֵר בַּמִּלִּים,

וְלָכֵן אֶת עַצְמָם מֵרֹאשְׁצוּק מַפִּילִים

אֶל הַיָּם הַגָּדוֹל, וְשָׁם הַגַּלִּים

עוֹלִים וְיוֹרְדִים, יוֹרְדִים וְעוֹלִים.

- - - - - - -

הסיפור על קפקא הילדה והבובה המטיילת

כשהיה בן 40, טייל הסופר הבוהמייני הנודע וכותב הסיפורים הקצרים פרנץ קפקא (1883-1924), שמעולם לא התחתן ולא נולדו לו ילדים, בפארק שטגליץ בברלין, כשהוא ראה ילדה שבוכה בדמעות שליש כי איבדה את הבובה האהובה עליה. היא וקפקא חיפשו את הבובה ללא הצלחה ואז קפקא אמר לה לפגוש אותו שם למחרת והם ימשיכו לחפש.
למחרת, כשעדיין לא מצאו את הבובה, מסר קפקא לילדה מכתב "שנכתב" על ידי הבובה ובו כתוב: "בבקשה אל תבכי. יצאתי לטיול לראות את העולם ואני מתכוונת לכתוב לך ולספר לך על הרפתקאותיי".
כך החל סיפור שהמשיך עד סוף חייו של קפקא.
כשהיו נפגשים, קפקא קרא לילדה בקול רם את מכתבי ההרפתקאות של הבובה האהובה והשיחות שהיו לו איתה, והנערה מצאה אותם קסומים. לבסוף, יום אחד, קפקא הקריא לילדה סיפור שסיפר על זה שהבובה חזרה לברלין ואז נתן לילדה בובה שרכש.
"היא לא נראית כמו הבובה שלי בכלל," אמרה הילדה וקפקא מסר לה מכתב נוסף שהסביר, "הנסיעות שלי שינו אותי." הילדה חיבקה את הבובה החדשה ולקחה אותה איתה הביתה. שנה לאחר מכן קפקא נפטר.
שנים רבות אחר כך, הילדה שכבר הפכה בוגרת, מצאה מכתב תקוע בסדק בלתי מורגש בבובה. במכתב הזעיר, עליו חתם קפקא, נאמר, "כל מה שאת אוהבת סביר מאד שילך לאיבוד, אבל בסופו של דבר האהבה תחזור בדרך אחרת".