מדבר אל הקיר

הפרידה מהשותף והמחשבות על החיים בדיור המוגן

17 בינואר 2025

השבוע השותף שלי לדירה עזב. הוא מצא יחידת דיור חדשה, וביום ראשון הוא העביר את חפציו, נפרד מאיתנו והשיב את המפתח לדירה. עכשיו, כשאין לי עם מי לדבר פה, אני מרגיש תחושת בדידות גדולה יותר. מדי פעם אולי ניפגש, אבל לא באותה תדירות כמו קודם. במקומו, יגיע שותף חדש, וזה מעורר בי חששות – איך נסתדר? האם הוא יתאים? המחשבות האלו מכבידות עליי.

החיים בדיור המוגן אינם פשוטים עבורי. התחושה היא שאני חי עבור אחרים, לא עבור עצמי. הצוות מציב דרישות שאמורות להוכיח שאני "ראוי" להיות כאן: לנקות, לשמור על היגיינה, לשלם חשבונות בזמן, ולהשתתף במועדון החברתי. דברים בסיסיים שהפכו לכלי למדידה של "שיקום". אבל מה עם הדברים שאני אוהב לעשות? התכנות, הפרויקטים שלי, הכתיבה – הם לא נחשבים. התחביבים שלי, שבזכותם אני מצליח להתמודד, לא נתפסים כחלק מהשיקום.

נראה שהצוות מצפה ממני להתאים לחזון שלהם, ולא נותן מקום לחיים שאני רוצה לעצמי. אני מרגיש כאילו איבדתי את החופש לבחור, את הזכות להחליט איך לחיות. כל דבר שאני עושה כאן מרגיש כמו חובה, לא כמו בחירה אישית. במקום להרגיש בבית, אני מרגיש זר, כאילו אני רק שוכר חדר במערכת שאין לי שליטה עליה.

אני לא מחפש רחמים, אלא שקט. אני רוצה לחיות את החיים שלי בדרך שלי, בלי שיפוטיות, בלי דרישות מוגזמות, בלי תחושת חנק. אני כבר לא ילד, ואחרי 47 שנים אני יודע מה אני צריך ומה טוב לי. אבל במערכת הזו, התחושה היא שהשמש זורחת רק מהצוות, ואנחנו, הדיירים, נמצאים רק כדי למלא את הציפיות שלהם.

יש לי פסיכותרפיסט שאני משלם לו מכספי, והוא היחיד שמקשיב לי באמת, בלי לשפוט. אבל הוא לא יכול לפתור את כל הבעיות שלי. התחושה היא שאני תקוע בבור עמוק, שבו גם הדברים שאני אוהב כבר לא מספיקים כדי להחזיק אותי מעל המים.

לפעמים אני חושב פשוט לעזוב, למצוא דירה קטנה ולחיות לבד, בלי צוות, בלי הוריי, בלי אף אחד. רק אני והחיים שאני אבחר לעצמי. זה חלום, אבל גם פחד – איך אצליח להחזיק מעמד לבד?

אני לא יודע מה יהיה הלאה, אבל ברור לי דבר אחד: אני צריך למצוא דרך לחיות בשביל עצמי, ולא רק כדי לעמוד בציפיות של אחרים.

Hurt (Quiet)

המשפחה שלי כבר לא יכולה לדאוג לי או לעזור לי יותר

אני מבלה את סוף השבוע אצל ההורים שלי, בעיקר כי הייתי צריך לחתים אותם על מסמכים שקשורים לדיור המוגן שבו אני גר, וגם למלא טופס למשלוח בפקס. במהלך השהות שלי כאן, אתמול, התחלתי לחשוב על כך שאבא שלי כבר לא נעשה צעיר יותר. הוא עומד להגיע לגיל 78 ואמא שלי בת כמעט 76. אבא שלי שיתף אותי בכך שאין להם עוד כוח לדאוג לי או לסייע לי כמו פעם. יש להם בעיות בריאות רבות שמתחילות לצוץ בשל הזקנה.

אבי סיפר לי על בעיה רפואית שיש לו בעיניים, שבה מצטברים נוזלים מאחורי הרשתית. הוא נאלץ לעבור טיפולים וייתכן שיצטרך לקבל זריקות לתוך הרשתית באופן קבוע. אני מרגיש בר מזל על כך שאני נמצא בדיור מוגן, כי ההורים שלי כבר לא יכולים לטפל בי או לדאוג לי כמו בעבר. הם כל הזמן דואגים לי והם לא ישנים בלילה בשל כך.

אמא שלי הייתה רוצה שאחזור לכתוב שירה, סיפורים קצרים ותסריטים. היא חולמת שאוציא עוד ספר ואהפוך לסופר מצליח כמו אפרים קישון. היא מקווה שאצליח לקחת את כל הטרגדיות בחיי ולהפוך אותן למשהו מצחיק שאנשים יקראו ויצחקו עליו. אך הסברתי לה שאני כבר לא כותב שירים, סיפורים או תסריטים. אין לי מה לכתוב. אני עוסק בתכנות ופיתוח משחקי טקסט וצ'ט-בוטים בשפות בייסיק, כמו שעשו פעם לפני כמה עשרות שנים.

זה לא מעניין את הוריי, זה לא כמו רומן מרתק שהם יכולים לקרוא. אמא שלי מכורה לספרות מסחרית ונמוכה מהספרייה הציבורית, היא קוראת ספר בכל יום, אבל אני עוסק בתכנות וזה לא מעניין אף אחד. זה מה שכואב לי. הכי כואב לי כשאני מרגיש שאין לי מקום בתוך המשפחה שלי. כאשר הם מזמינים את אחייניותיי ואת אחייני לארוחות, אני מרגיש שאני לא קיים בשבילם.

מבחינת המשפחה שלי, אני כישלון ובושה. אני כמו הכבש השחור של המשפחה. הם לא רואים אותי ולא אכפת להם ממני. חוץ מלדאוג לי, הם לא עושים שום דבר אחר בשבילי. מבחינתם, אני כמו לכלוך שהם לא יודעים איפה להחביא או להעלים. עבורם, אני כבר סיימתי את חיי. אני יכול לתכנת כמה שאני רוצה ולעשות כל מה שאני רוצה, אבל בעיניהם אני גמור.

זה כואב לי לראות שהמשפחה שלי מעדיפה את משפחת אחותי ואת נכדיהם. מבחינתם, אני לא חשוב. הם יעשו כל מה שהם יכולים בשבילי, אבל הם לעולם לא יאהבו אותי. אני אף פעם לא מספיק טוב בשבילם. הם ציפו למהנדס, עורך דין או רופא – לא לי, עם הבעיות שלי.

הדיור המוגן שבו אני גר הוא לא פתרון לטווח ארוך. הצוות שם חי בפנטזיה שהם יצליחו לשקם אותי ולהפוך אותי לעצמאי לחלוטין. העמותה שמפעילה את המקום רוצה שאעזוב תוך כמה שנים, אבל אני לא יודע לאן אלך אחרי זה. אני חושש שאם אעזוב, אאלץ לחזור לדירה קטנה ולחיות לבדי, להתנהל מול הבנקים ולחתום על חוזי שכירות בעצמי.

בעוד כמה שנים, ההורים שלי כבר לא יהיו בתמונה. הם לא יוכלו לעזור לי או לתמוך בי. אף אחד לא יוכל לעזור לי ואני חייב להיות עצמאי תוך כמה שנים אחרת אמצא את עצמי ברחוב. כמו שאבא שלי תמיד אמר: "איך שתציע את המיטה, ככה תישן עליה". עכשיו אני צריך לסדר את החיים שלי ולהיות מוכן לחיות אותם כמו שהם.

דיור מוגן לניפגעי נפש – ההבדל בין אז להיום

היום שוחחתי עם העובד הסוציאלי שלי במשך קרוב לארבעים דקות. רציתי לדבר על השינויים שעברו על העמותה המספקת שירותי דיור מוגן. לפני 20 שנה, כשהגעתי לדיור מוגן, עברנו קבוצת הכנה שבה הובהרו לנו החובות והזכויות וניתנה תחושת בית עם ליווי יומיומי

.

בשנים האחרונות השתנו הכללים. כיום מצפים מאיתנו לעבור תהליך שיקומי תוך כמה שנים ולהיות מוכנים לעצמאות. אם אינך מצליח לתפקד לבד, אין זה עניינם של הגורמים המטפלים. המטרה היא להשתקם ולעזוב את המסגרת ללא תלות באחרים. האווירה כיום היא שזו אינה מסגרת קבועה לחיים אלא תחנת ביניים לשיקום בלבד. התחושה היא שהעמותה מעוניינת בסיפורי הצלחה ושיקום, ולא בתמיכה ממושכת באנשי הקהילה. נאמר לי שעליי להשתקם ולעזוב כדי לחיות באופן עצמאי, בלי שאף אחד יהיה אחראי להמשך דרכי. הדירה בה אני גר כיום אינה הבית שלי; מטרתה לספק מקלט זמני עד שאוכל לעמוד בזכות עצמי בדירה שכורה אחרת.

אני לא מבין מה אני עושה פה. ויתרתי על הדירה העצמאית שלי שגרתי בה חמש שנים בשביל לבוא לפה. אם הציפיות הן שאשתקם ואעזוב אחרי שנתיים-שלוש, אז למה בכלל באתי? נראה שאין תקציבים ואין תמיכה לשהות ממושכת בדיור מוגן. כל הזמן מייעדים את המשאבים לעסקים רווחיים ולא לנפגעי נפש. מה שמעניין את העמותה זה רווח כספי ולא תמיכת נפגעי הנפש.

לפני 20 שנה היו תקציבים ותקווה, אך כיום הקהילה לא רוצה לתמוך או לקבל את השונה. הסתבר שאין לזה תקציבים, ואני ויתרתי על כל הרכוש שלי ועל חמש שנות עצמאות כדי להגיע לפה. אומרים לי שבכל מקרה עוד שנה-שנתיים אהיה חייב לעזוב ולעשות הכל מחדש, הפעם לבד לגמרי.

בקיצור, בסופו של דבר מה שיקרה זה שחולי נפש ישתקמו בכלא. חולים יתאשפזו בכלא, יקבלו תרופות בכלא, ישתקמו בכלא ויגורו בכלא או בהוסטלים פסיכיאטריים בתוך הכלא. לא יהיה אשפוז פסיכיאטרי בקהילה או בבתי חולים פסיכיאטריים. לא יהיו בתי חולים פסיכיאטריים, לא יהיו מחלקות פסיכיאטריות, לא יהיה דיור מוגן, לא יהיו הוסטלים, לא יהיה כלום. אתה תהיה חולה נפש, תגיע לכלא, ותהיה בתוך מחלקה פסיכיאטרית בתוך הכלא. שם תחיה, שם תקבל טיפול ושם תעביר את החיים שלך. תבלע בתוך שירות בתי הסוהר. כי אין כסף לשקם אותך, אין כסף לתת לך חיים, אין כסף. כל הכסף הולך על החרדים, למתנחלים, לשחיתויות פוליטיות, לדילים קואליציוניים, למשרדי ממשלה מושחתים, לצבא, לצרכים ביטחוניים ולמלחמה בלתי סופית שלא נגמרת. בקיצור, אין כסף לבריאות, חינוך, רווחה. אין כסף לזה. בשביל חינוך, בריאות ורווחה איכותיים אין כסף. אז לא יהיה חינוך, בריאות ורווחה איכותיים, יהיה פרטה. חרא של בריאות, חינוך ורווחה. ומי שייפול בין הכיסאות ימצא את עצמו בכלא או ברחוב. חי ברחוב. זה מה שאנחנו צועדים אליו, חברים וחברות. אנשים שקוראים את הפוסט הזה. זבל, אנחנו צועדים. כן. אם הייתי רוצה לגור לבדי בדירה עצמאית, כבר הייתי גר שם. גרתי שם, הייתי ממשיך לגור שם. בשביל מה חזרתי לפה? בשביל עובד סוציאלי מטומטם שיעמוד לי על הראש ויגיד לי שיש לי שנה, שנתיים, שלוש, ארבע, ואז יזרקו אותי החוצה? כי צריך לפנות מקום, כי אני לא באתי פה לגור, כי אני כבר מוכן לחיים העצמאיים. עברתי שיקום. אני 30 שנה עובר שיקום. עברתי שיקום, שיקום חוזר. להשתקם לקיבינימט. רוצים לשקם אותי? העיקר שאני בא למשרדים של העמותה, למועדון החברתי, לצוות שמלווה אותי בדיור המוגן הזה. הם כולם ילדים. כשנהייתי חולה בגיל 18, הם עדיין לא נולדו. אבל עכשיו, בגיל 47, מי שמטפל בי זה ילדות בנות 19 או 21 שסיימו אולפנה או שירות לאומי או עובדים סוציאליים. כשנכנסתי לדיור מוגן, הם היו ילדים. זה עוד קטע משפיל. הם הולכים קדימה, כל הצוות הולך קדימה. צוות העובדים הסוציאליים, המדריכות השיקומיות, הרופאים, הפסיכולוגים. כולם הולכים קדימה. הם עושים תואר ראשון, תואר שני, פרקטיקום, התמחות מעשית, תואר שלישי, דוקטורט. הם עושים לעצמם שם ואני מבוגר מהם. אני נפגע נפש. אני מבוגר מהם בלפחות 20 שנה. והם קובעים את הגורל שלי. הכול בגלל שאני צריך לעבור תהליך שיקום. זה לא בשבילי. אני עובר שיקום כדי שלהם יהיה מקצוע והכנסה. זה ירגיש אותם חשובים וירגישו שיש להם מהות וכוח. עלי, החולה נפש. לא יודע מה. השיקום, כל המילים המכובסות האלה – שיקום תעסוקתי, שיקום חברתי, שיקום דיור מוגן, הוסטל. זה הכל מכבסת מילים כדי להגיד שמישהו יש עליו כוח, שמישהו אחראי עליו כי הוא חולה נפש. לבסוף, גם אם זה נותן תחושה של עזרה, בסוף גם את זה הם לוקחים. מי שמשתקם והולך קדימה בכל הסיפור הזה, זה הם – העובדים הסוציאליים, המדריכים השיקומיים, הפסיכולוגים. כל הפונקציונרים האלה, כל הפקידונים של קופת חולים ושל העמותה לשיקום נפגעי נפש. הם אלה שמתקדמים לאנשהו. הם אלה שמשתקמים. מה שמשתקם זה החשבון בנק שלהם והתואר האקדמי שלהם. הם צוברים ניסיון, תואר, ותק, זכויות. אנחנו לא צוברים שום דבר. אנחנו בסוף חיים 20 שנה בדיור מוגן. 20 שנה חוץ מחמש שנים שגרתי לבד. ואחרי זה פצצתי את הכל כדי לחזור בחזרה לדיור מוגן. אני לא הולך לשום מקום. הם הולכים קדימה, אני הולך אחורה. שיקום לקיבינימט. 20 שנה עובר שיקום. פתרון מתקדם לשום מקום. אתה לא מתקדם לשום מקום. אתה נהיה יותר זקן, יותר בודד, יותר תלוי בהם. ובסוף הם אומרים לך שאתה עצמאי, שיהיה לך בהצלחה, ביי. אתה צריך לעזוב את הדיור המוגן. אתה כבר עברת שיקום, אתה מוכן לחיים עצמאיים. כלומר, גם אם תהיה ילד טוב ותעמוד במיליון אחוז בחוקים שלהם, בסוף הם זורקים אותך. לחיים העריריים והבודדים שלך בחוץ. האם רק אני חושב שמשהו פה מסריח? משהו בעסקה הזו, בסידור הזה? האם רק אני חושב שמשהו לא הוגן ומסריח בכל המצב הזה? אני שואל את עצמי, אני שואל אתכם, זה נראה לכם הוגן? זה נראה לכם הוגן? אני כבר לא יודע. שאלה פתוחה.