מדבר אל הקיר

בסוף לא יהיה דבר

להיות בלי להיות

לחלוף מבלי להשאיר סימן

להיות כמו חוף הים

או הדשא הירוק של הגן הציבורי

לחיות בלי לקחת ללב

גם כשהלב אוהב או שונא

לבכות ולהשתחרר בדמעות

ולזכור כי אנו רק בני אדם

לקחת את הזמן למה שחשוב באמת

ומה שלא להשליך לרוח

ללכת יחף על האדמה הרכה

ולדעת שגם הנצח זמני

וגם הקבוע יחסי

ובסוף לא נישאר דבר

אנו נעלמים אל האין הגדול

נרות נשמה קול בכי ותפילה נוגה

בסוף לא יהיה דבר

לא טוב ולא רע ישאר

רק גלי הים על החול הרך

-

רגע נושן

שיר ישן

שיר תמים

מתנגן ברדיו

מחזיר בך

קצת אוויר לנשמה

כמו לקחת הפסקה

מהמציאות

מהזמן והמקום

ושוב לרגע אחד

אתה ניזכר

שהשמיים כחולים

והעצים ירוקים

וגם הלילה

אחרי שקיעה מדהימה

יזרחו הכוכבים והלבנה

כפי שתמיד היה

בילדותך

ואתה שוכח

מכול מה שלא חשוב

פוליטיקה

חדשות

סידורים

ריצות ותורים

קופת חולים

ומהמחר

ואתה ניזכר

בכול מה שהיה טוב לך

-

סופשבוע

הנה מגיע לו עוד סופשבוע

ואתה תשב שוב במרפסת בבוקר

ותעשן ותשתה קפה

ותקשיב לציפורים שרות

עוד סופשבוע מגיע

ואתה תדליק רדיו

ותקשיב לשירים הישנים

ותהיה כמו נוסע בזמן

למאה אחרת

ימי חולין עוברים מהר

אך לסופשבוע זמן משלו

זמן תפילות ומשאלות

זמן לכתוב שירים

זמן לעשות אהבה

הטלפון והטלוויזיה

צורחים עליך

מוות ופחד זעם וטרור

מלחמה ושכול אינסופיים

שבור אותם!

או לפחות כבה אותם בנאדם!

עכשיו זה הזמן

להביט פנימה לא החוצה

הרוע יוכל לחכות למחר

אך הלב שלך זקוק עכשיו לחיבוק

הנשמה שלך זקוקה עכשיו לחיזוק

תן מילה טובה לעצמך

אכול ארוחה ביתית ומבושלת

תרים טלפון לאימא ושאל לשלומה

חבק את אהוביך וקרב את יקיריך

עכשיו זה סופשבוע

צא החוצה לטיול בשכונה

שב על ספסל בגינה

הסתכל על הילדים משחקים על הדשא

וזכור כי כולנו היינו פעם כמוהם

סופשבוע מסתיים לו

חידשת את אספקת כוחותיך

אל מול כול מה שיביא איתו המחר

אתה יוצא שוב

כמו צייד חמוש

כמו דייג נחוש

אל שדות הטירוף והאימה של המציאות

סלט ספגטי של מחשבות

היום קמתי ב4 לפנות בוקר… השינה שלי היא לא טיבעית היא זומבית כימית מהתרופות שאני לוקח כבר 30 שנה – ב צהריים היה שיעור תיכנות עם המורה הפרטי ואחרי זה הייתי קצת בצאטים הקבועים שלי ב IRC ודיברתי עם ידיד מניו זילנד עד שנימאס…

בקיצור היה לי יותר מדי זמן לחכות ולחשוב וזה בדרך כלל לא טוב – לחשוב על הברברת בחדשות לחשוב על "המצב" (האישי שלי ושל המדינה) ולהיזכר בעבר המחורבן שלי ובמשפחה שגידלה אותי אבל מעולם לא אהבה אותי ולעולם לא תאהב אותי בחברים שרק דירדרו אותי והיו בעצם קרימינלים ורשעים – בכול השותפים החלאות שהייתי צריך לחלוק את החיים שלי איתם והם זיינו לי את השפיות – בקיצור יותר מדי מחשבות על העבר וגם על העתיד שמצפה לי או לנו – בשטויות שאני עוסק כדי לברוח מכול השיט של החיים שלי ומהמציאות המסוייטת שלנו – ואני אז מתחיל לשאול את עצמי "מה לעזאזל אני צריך את כול התחומי עיניין ותחביבים שלי?” תיכנות בC ? תיכנות חובבני? ללמד איזה מישהו תיכנות? ללמוד תיכנות? מה זה יתן לי? מה אני בעצם משיג מכול זה? מה אני משיג בעצם מכול הצאטים המפגרים האלה שאני ניכנס אליהם עם כול החארות מכול העולם? - התיכנות לא יכול להשיג לי כלום ולא להביא לי כלום זה בסך הכול רדיפה אחרי עפיפונים אחרי חלומות שפעם נתנו לי הרגשה שיש טעם לחיים האלה… והאמת שהייתי רוצה לפעמים במקום לחזור ולכתוב שירים למגירה או לבלוג סתם שירים ביבליותרפיה – והעורך שלי שאוטוטו בורח לחו"ל ויורד מהארץ עם הדרכון הגרמני והמשפחה שלו – מה אכפת לו? כבר שנים כול שיר שאני שולח לו הוא מקטלג כ "ממממ לא משהו מממ לא שווה כלום" שילך לעזאזל הוא וה"אומנות המזוינת שלו" תן לכתוב! אני יכול לכתוב כאוות נפשי אבל הוא לא רוצה לקרוא את "הזבל הנרקיסיסטי גרפומני" שלי – ואני שואל את עצמי אם אני עדיין זוכר איך כותבים שיר שאומר או מביע משהו :( פעם הייתה האשליה שהשירים והמילים מרפאות את הנפש שלי נותנות ביטוי לכאב שלי ומשמעות לסבל שלי – היום אני רק מתכנת או עוסק במחשבים ואינטרנט כתחביב בתיכנות "רטרו" (retro programming) – שיט אני עכשיו לא ממש מרגיש שללמד בהתנדבות מישהו לתכנת יתן לי להרגיש טוב וגם לא ללמוד תיכנות בשפת C שהיא שפה הכי low level שיש חוץ מאסמבלי וכול המאמץ הזה בשביל מה? בשביל שנייה וחצי של אושר שחולף מיד בלי להשאיר עיקבות?

שירה

מה יתן לי לעסוק בתיכנות כתחביב? נאדה! אם אתה כותב קוד בשביל הנשמה ולא בשביל למכור את נשמתך עבור חופן דולרים אז זה מה שזה שווה! נאדה! ואז אני אומר לעצמי "זה לא שווה את זה" צאטים בIRC ותיכנות כתחביב לא שווים את זה – עדיף הייתי כותב שירים כאוות נפשי כול היום מהבוקר עד ללילה ושומר אותם ומראה למשפחה (לאימא) או לחברים (חברים? ממתי יש לי חברים??? דנ' השותף שלי לשעבר היה ה"ידיד" האחרון שהיה לי וגם הוא רק "עשה טובה" שסבל את השטויות שלי) אבל בקשר לשירה כריפוי וכמזור לבעיות החיים משהו נישבר בי ואני כבר לא יכול להאמין בכוח המרפא של השירה והכתיבה או שיש לזה איזה שהוא תכלית כי גם כתיבה של שירים לא מובילה לשומקום… בייחוד כשאני יודע כיום את האמת על משוררים ועל השירה ועולם השירה על כמה יומרה ללא כיסוי יש בה על כמה אגו מנופח וילדותי על כמה עלוב עולם השירה הישראלי על מאבקי הכוח והאגו והתנשאות של כולם על כולם ובייחוד על כמה אפס קוראים אמיתיים יש לשירה בימינו… ומשוררים ממשיכים להקריב את מיטב שנותיהם ואת חייהם עבורה בשביל מה? בשביל כלום...

בסופו של דבר

בסופו של דבר אני ממשיך כי אין ברירה כי זה או שתמשיך או שלא תעשה כלום ותיפול לתוך חור שחור של דיכאון לתוך לימבו של חושך צלמוות – אז אני ממשיך ואכן עשיתי את השיעור כמתוכנן וגם מחר נעשה שיעור למרות שאני לא יודע מה זה ייתן לי או אם זה נותן משהו מלבד לשרוד עוד יום עוד שבוע עוד חודש עוד שנה בלי להגיע לשומקום…

בסופו של דבר אני צריך להפסיק ולהיגמל מהצאטים המפגרים האלה בימלא כולם שם שונאי ישראל ואנטישמים או חולי נפש פסיכופטים ובימלא זו רק אשלייה של "chat” זה אולי היה מרתק ב1996 אבל עכשיו אנחנו כבר בפאקינג 2024…

ובסופו של דבר לא יעזור כלום – או שאמשיך ללמוד וללמד תיכנות ולתכנת שטויות שלא שוות כלום ב C או ב FREEBASIC או שאחזור לשירה ואכתוב משהו שתהיה לו משמעות עבורי... גם אם לא יפורסם

*

העולם ישנא

והאנשים יקללו

אך השירה תאהב אותך

ותסלח לך בן תמותה אומלל

וברגעים של ניצוצות

היא תיקח אותך קרוב לאלוהי

כך שאצבעותיך יוכלו לגעת

בפניה היפות

שירים הם יופי מלוכלך

ואתה מלטש אותם

למרות שלא יהיו שום פרס

או הכרה או מילת תודה

אך השירה תזכור אותך

עת תישכב לישון בלילה אחרון

היית מישהו בעולם

לא קורבן ולא צורר

לא אדון ולא משרת

היית משורר

*

המשורר שאיש אינו זוכר את שמו

או את ספריו או את שיריו

פותח מחברת וכותב עוד שיר

לאין-אדם שיקרא

היום מחר או בעוד אלף שנה