מילניום
הרדיו ניגן שוב אחר הצהריים את השיר של SUEDE הבריטים Saturday night ולאחריו את מילניום של רובי וויליאמס ואחרי זה את "דיסקו 2000" של להקת PULP...
"הולכים לטחון לנו את המוח עם השירים האלה בימים הקרובים" נאנחה ליאת.
"לא רק לנו פה בישראל אלא בכול העולם" אמר לה דמיטרי וחייך תוך כדי עישון סיגריה.
אני נאנחתי והדלקתי לעצמי עוד סיגריה.
"מה אוכל אותך נתן?" שאל אותי דמיטרי ואילו ליאת העירה שהיא ניחנקת מהעשן של הסיגריות שלנו והלכה ופתחה את החלון בחדר ומיד ניכנס הקור הירושלמי לחדר
"שומדבר לא אוכל אותי" שיקרתי
"כן בטח" ליגלג דמיטרי "יש לך כבר תוכניות לליל הסילבסטר?"
"אני אשמע את מצעד הלהיטים ברדיו"
"אתה לא רוצה לצאת לבלות איתנו? ללכת למרכז העיר לאיזה מועדון כמו האנדר או מועדון ה-Q? או לאיזה מסעדה או באר במושבה?" שאל דמיטרי כאילו מתוך רחמים
"זה לא החג שלנו דמיטרי" אמרתי לו
"אפשר לחשוב שאת החגים שלנו אתה ממש זוכר לחגוג ולציין ואפשר לחשוב שאתה חי ומתנהל לך לפי לוח השנה העברי ולא הלועזי... סתם שאלה אתה זוכר בכלל באיזה חודש עברי אנחנו?" חייך בלעג דמיטרי
"עזוב אותו דמיטרי" אמרה ליאת "אתה לא יכול להכריח אותו אם הוא לא רוצה"
"בסדר אני עוזב את זה" אמר אבל חייך לו חיוך קטן של ניצחון ואני ידעתי שגם ליאת נשמה לרווחה כיוון שלא רצתה בעצם שאבוא ואצטרף ליציאה המשותפת שלה ושל דמיטרי והחברים שלהם ואגרר אחריהם ואקלקל להם את השימחה בנוכחותי המעיקה
שכרנו אז דירה ביחד כולנו אני דמיטרי ליאת ושלי בסך הכול ארבעה שותפים שני בחורים ושני בחורות חילוניים בתחילת שנות ה-20 שלהם בשכונת גילה הדתית לאומית והשכנים אנשי השכונה היו כבר אז מסתכלים עלינו בעין עקומה ובשאת נפש והיה אפשר להרגיש כיצד היינו "אישיות בלתי רצויה" בבניין המגורים ובשכונה וכיצד כולם מחכים רק שניתן להם תירוץ כדי להתלונן עלינו בפני בעל הדירה או המשטרה כדי שיעיפו אותנו משם ואז כולם בשכונה יוכלו לנשום לרווחה שהמיטרד החילוני מחלל השבת הוסר...
"תוכל לשמוע רדיו ביחד עם שלי גם לה אין תוכניות לסילבסטר" אמרה ליאת מנסה כביכול לנחם אותי בצרת רבים
ליל הסילבסטר או "השנה האזרחית החדשה" נפל בדיוק על חצות ה31 בדצמבר 1999 בלילה שבין שישי לשבת באותה תקופה אני עבדתי ככולבויניק במחסן חנות כלי כתיבה באיזור תעשייה בתלפיות 8 שעות כול יום לא כולל ימי שישי ודמיטרי אם אני זוכר נכון עבד בשמירה בכניסה לסניף ארומה במושבה ליאת עבדה כפקידה במשרד סוכנות סובארו ושלי עבדה בסקרים בטלפון וכולנו ללא יוצא מהכלל שנאנו את העבודות שלנו ואת העובדה שתמיד הכסף לא הספיק לנו כדי לגמור את החודש כי הרווחנו בקושי שכר מינימום ולכן עדיין היינו תלויים כלכלית בהורינו ובמשפחה...
יום שישי המיוחל הגיע והשמש שקעה על ירושלים כבר ברבע לחמש בערב ובשש יצאו להם דמיטרי וליאת "לחגוג את המילניום החדש" עם חברים שלהם מהעבודה או מאיפה שלא אספו או גירדו אותם אני לעומתם הייתי חסר חברים אמיתיים משלי משהו בכישורים החברתיים שלי היה דפוק אולי העובדה שהייתי מופנם וביישן שלא יכול להיפתח בקלות בפני האנשים סביבו ככה הייתי עוד מאז ימי התיכון ובית הספר כבר אז לא היו לי בעצם חברים או חברה או ידידים הייתי ושרדתי תמיד לבדי והתנחמתי בעובדה ש"חברים זה רק צרות וכאבי ראש"... לשלי ממש כמו לכולנו היה יום שישי יום חופשי מהעבודה ושלי הסתגרה לה בחדר שלה ואני התלבטתי אם להדליק את הטלוויזיה או את הרדיו "שניהם אותו דבר" אמרתי לעצמי בשניהם הרי ישנם תוכניות מעצבנות שמסכמות את השנה ואת העשור ואת המאה ואת האלף האחרון החולפים להם ומסתיימים ובחדשות בעיקר בעיתונים כתבות על "באג 2000" ועל הסכנה שהמחשבים יפסיקו לפעול והאנושות תחזור לתקופת האבן או משהו כזה לא פחות ולא יותר בסוף פתחתי את הרדיו טייפ הישן בסלון על תחנת גלגל"צ ושוב הקשבתי לפסקול "מוזיקת המיזמוזים לליל הסילבסטר" של סווייד ופולפ ורובי וויליאמס הנמכתי את עוצמת הקול כדי שהשכנים הדתיים לא יתלוננו כי אחרי הכול עכשיו כבר ניכנסה השבת והתחלתי לשתות קולה וכוסות נס קפה ולעשן השרשרת - פתחתי קצת את חלון המרפסת כדי שיתאוורר ולא ניחנק מהעשן בדירה שלנו רק אני ודמיטרי עישנו ליאת ושלי לא עישנו וגם לא סבלו את ריח העשן...
אחרי שעה וחצי לערך נימאס לי והעברתי את התחנה ל"קול המוזיקה" שם שידרו איזה הקלטה של יצירות של שופן ושוברט בפסנתר וכעבור עוד חצי שעה נימאס לי לגמרי והלכתי לדלת חדרה של שלי ודפקתי בעדינות על הדלת - לא הייתה תגובה - אז דפקתי יותר חזק והתחלתי לקרוא לה "שלי? הכול בסדר? אני רוצה להזמין אותך להיות איתי בסלון" - ושוב לא הייתה תגובה אך לבסוף אחרי כמה דקות כשאני כבר התחלתי לדאוג שאולי משהו לא כשורה ניפתחה הדלת לידי סדק ופניה של שלי הציצו מהם.
"קרה משהו?" שאלה בקול אדיש
"כן את סגורה בחדר כול היום ואני דואג לך. הכול בסדר אצלך? אני מזמין אותך להיות איתי בסלון ולהעביר את הזמן של הסילבסטר המחורבן הזה ביחד במקום שנהיה שנינו כול אחד לחוד ולבד באותה דירה... אז מה את אומרת?"
"טוב אני אצא רק תן לי חמש דקות" אמרה וסגרה את הדלת – מה לעזאזל היא עושה שמה? איך אפשר להיות בתוך חדר סגור כול היום מבלי להשתגע ולטפס על הקירות?
חזרתי לשבת בסלון מקשיב לסונטות פסנתר של שוברט בקול המוזיקה והדקות חלפו להם פתאום כמו שעות...
ואז ניפתחה הדלת של חדרה של שלי והיא יצאה לה לבושה בפיז'מה ועליה חלוק בית נועלת נעליי בית חורפיות ושיערה השאטני מסורק היא החזיקה בידיה שני בקבוקיי בירה מלאים וסגורים ופותחן וכן קלטת טייפ ושני נרות ריחניים גדולים ושמנים ובאה עד אליי לסלון והניחה את הבקבוקים על השולחן והביטה בי במבט ישיר. "אוקיי עכשיו תקשיב לי טוב דבר ראשון סגור את החרא הזה מהרדיו ושים את הקלטת הזו בטייפ ונישמע אותה ביחד" אמרה והגישה לי את הקלטת עשיתי כדבריה ובחלל הדירה החל להתנגן לה מוזיקה אחרת מכול אותם שירים שמחים ועליזים שניגנו כול התחנות ברדיו - "hello turn your radio on" של האחיות שייקספיר "קיץ אחרון" של להקת שפיות זמנית "הכחול האפור הזה" של סיוון שביט שיר או שניים מ"אור הירח" של אביב גפן שיר או שניים של "המכשפות" וגם "wish you were here" של הפינק פלויד "five years" ו "let's dance" של דיוויד בואי בהופעה חיה love of my life" של קווין ופרדי מרקורי "כמו שיורד גשם" של טל גורדון "תמונה אימפרסיוניסטית" של כרמלה גוס וגנר ועוד ועוד פנינים שכבר שכחתי שקיימים ושכבר לא משדרים כמעט בתחנות הרדיו... בעודי נהנה ומתפעל מהטעם הטוב שלה במוזיקה שלי הביאה צלחת מהמטבח ובעזרת המצית שלי הדביקה את הנרות הריחניים לצלחת והדליקה אותם ואז אמרה לי לכבות האת האור בסלון ולהשאיר רק האור במטבח הדירה דולק "כדי שתהיה תאורה רכה" לפי דבריה - זה ניראה היה לי קצת מוזר כאילו שלי מכינה את התפאורה ואת הקרקע לאיזה ערב רומנטי ו/או להתמזמזות איתי או משהו אבל זה היה עדיף על פני להישאר לבד בסלון ולהתייבש מול שוברט...
"בוא נשב ביחד" אמרה שלי "וזה בסדר אתה יכול לעשן כמה שאתה רוצה הערב זה לא מפריע לי תרגיש בנוח ותרגיש חופשי לשתות איתי מהבירות אם אתה רוצה יש לי עוד בחדר אם ניצטרך"
באתי והתיישבתי בסלון מולה כשאני מהרהר לעצמי מה בעצם אני יודע עליה עד כמה אני מכיר אותה - היא תמיד הייתה קצת מוזרה הייתה מרבה להתבודד בחדר שלה ועם זאת תמיד הייתה מסודרת ומקפידה על ניקיון והופעה מוקפדת היא הייתה קצת מלאה ולא היו לה חברים מלבד איזו ידידה שלה שירלי שהייתה באה לבקר אותה לעיתים נדירות גם המשפחה שלה שמרה איתה על קשר רופף בלבד אפשר היה לומר עליה שהיא "אדם בודד" חסר חיי חברה ממש כמוני
"אז מה בדיוק הקטע?" שאלתי אותה מנסה לא להיות בוטה מדי או לפגוע "למה הנרות הריחניים והתאורה הרכה? וממתי את שותה בירה? את מנסה אולי להתחיל איתי איזה משהו?"
היא מיד צחקקה ומיד ענתה בקול רציני "אל תחמיא יותר מדי לעצמך נתן אני בסך הכול מפחדת שבחצות הלילה יקרה משהו ויבוא סוף העולם"
"מה? את מפחדת מבאג אלפיים וכאלה?" שאלתי
"כן משהו כזה אפשר לומר או מפגיעת אסטרואיד כמו שקרה לדינוזאורים או מלחמה גרעינית או שאולי אלוהים יחליט לכבות את השאלטר ולסגור עלינו את האור וכוליי אל תשאל יש לי מלא פחדים בראש ממה שעלול לקרות הלילה הזה וזה לא פחדים שצצו רק היום אלא יש לי אותם כבר שנים אז אני הצטיידתי בכמה בקבוקי בירה וקלטת מוזיקה טובה לפסקול סוף העולם שלי וככה אני מרגישה מוכנה שיקרה מה שיקרה הלילה או שלא יקרה כלום ואז מקסימום אראה קצת שיכורה מבירה את הזריחה של האלף החדש ואנשום לרווחה" הסבירה
"זה בטח לא קל לסחוב איתך המשך שנים חששות ופחדים מפני תאריך מסוים שהולך ומתקרב" אמרתי מנסה להזדהות ולהות אמפטי
"אני שמחה שאתה מנסה להבין אותי ולא אומר לי שאני צריכה ללכת לאיזה פסיכיאטר שיבדוק לי את הראש או להתחיל לקחת כדורי הרגעה" היא נשמעה מבודחת כשאמרה זאת
"לידיעתך ורק לידיעתך אני כבר שנים לוקח כדורים נגד חרדות" שיתפתי אותה "ואני אומר לך כי אני סומך עלייך שלא תגידי לאף אחד"
"הו! סליחה לא התכוונתי לזלזל ואני לא אספר לאף אחד על זה... אבל... אם אתה לוקח כדורים אז אסור לך לשתות אלכוהול לא? זה לא הולך טוב ביחד נכון?"
"נכון" אמרתי לה "חוצמזה גם חלק מהסיבה שאנשים שותים זה כדי להירגע ולא להרגיש חרדות כך שבעצם..."
"כך שבעצם גם אני לוקחת משהו כמו כדורי הרגעה אם אני שותה כדי להרגיע חרדות" אמרה לאט בעצב והשפילה את עיניה
"מצד שני" ניסיתי לנחם אותה "בלי קשר לחרדות חצי מהעולם הולך לשתות ולהישתכר הלילה הזה אז תרגישי בנוח ואל תתביישי אני בכול אופן קניתי איזה שני קופסאות גדולות של גלידת בן אנד ג'ריס כך שאם את רוצה גלידה טובה יש בשפע"
"תודה אני אשמח לאכול איתך קצת הלילה" הרימה את עיניה וחייכה
***
היא שתתה לאט לאט מהבירה שלה ושנינו אכלנו מהגלידה שלי בעוד הטייפ מנגן לנו פניניי מוזיקה של להיטים נישכחים שהזכירו לי ולה רגעים וזמנים אחרים בחיים שלנו...
"איפה את רואה את עצמך בעתיד?" שאלתי אותה מחייך "זאת במקרה ששום דבר רע לא יקרה לעולם הלילה"
"אין לי כמעט שום תוכניות לעתיד ומעולם לא היו לי ממש" התוודתה "כמו בשיר של ריטה 'זמן שנישאר' אני חיה לי מיום ליום את הזמן שנישאר וכבר אין לי חרטות או תקוות לעצמי וזה כול מה שנישאר" אמרה בעצב ולקחה שלוק מהבירה
"את קצת צעירה מדי כדי לאמץ לך גישה כזו פאסיבית ופסימית"
"עשה לי טובה נתן גם אתה חי לך מיום ליום ומהיד לפה בלי שום תוכניות לעתיד אז אל תתחיל לשחק לי אותה איזה פסיכולוג..." ענתה בכעס
"אני לא טוען או חושב שאני יותר טוב ממך נכון גם אני חי לי ללא תוכניות או מטרה אבל זה לא עושה אותי מאושר וגם את לא ניראת לי מאושרת... עכשיו אנחנו עוד צעירים אבל אם אני אשאר ככה כמו שאני גם בעוד עשרים שנה באמת ארגיש רע עם עצמי שלא עשיתי כלום עם החיים שלי"
"אני חושבת שהאושר הוא רגש חולף שמפריזים יותר מדי בחשיבותו ובערכו" קבעה שלי "חוצמזה כבר היה מי שאמר 'החיים הם מה שקורה בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות אחרות' אתה מבין מה שאני מנסה לומר?"
"לא בדיוק?"
היא נאנחה "טוב אין לי כוח להסביר בוא נעזוב את זה"...
***
השעה הלכה והתקרבה לחצות בסלון על הקיר היה שעון קיר פשוט אנלוגי שקנינו לדירה לפני כמה חודשים כול אותו הזמן שישבנו בסלון עם קערות הגלידה ובקבוקי הבירה והמוזיקה הצצנו מדי פעם בזמן המתקדם והולך והאוזל לו לקראת סוף המאה והאלף...
כשהקלטת טייפ הייתה מגיעה לסופה היינו שוב שמים אותה מההתחלה או ששלי הייתה ניכנסת לשנייה לחדרה והייתה חוזרת עם עוד קלטת טייפ עם עוד פנינים - שירים ישנים של הקרנברי'ז כמו linger או no need to argue שירים יפים של סטינג כמו fields of gold או shape of my heart ריטה "זמן שנישאר" ו"אני חיה לי מיום ליום" ורמי קליינשטיין או קורין אלאל או יהודית רביץ וכאלה...
"יש לך טעם טוב במוזיקה שלי בזה אני מוכרח להודות"
"זה בסדר נתן אני יודעת את זה גם בלי שתאמר לי" צחקה היא התחילה להיות קצת שיכורה
לפתע אמרה לי "תודה נתן על שאתה נישאר איתי ביחד בלילה הזה כשכול העולם ואימא שלו יצאו לבלות או לחגוג את המילניום המחורבן הזה והשאירו אותנו לבדנו"
"טוב אין לך מה להודות לי זה פשוט יצא לנו ככה במקרה להיות עכשיו אחד עם השני היות ולא עשינו תוכניות ללילה הזה"
"נתן" אמרה לי בעצב "אני לא קונה את זה שבחיים יש דבר כזה שדברים קורים 'במקרה' בצירוף מקרים בעולם שלי הכול מכוון מלמעלה וקורה מסיבה מסויימת אפילו שאנחנו אולי לא נדע לעולם מדוע הדברים קרו כך ולא אחרת"
***
הדקות חלפו והתקרבו לחצות לפתע אמרה לי שלי "נתן זה אולי ישמע מוזר אבל כבה את הטייפ ובוא שב לידי ואחוז לי את היד"
"את מפחדת?"
שלי הנהנה "מפחדת מאוד"
קמתי וכיביתי את הטייפ והתיישבתי לידה קרוב והחזקנו ידיים חזק ידיה היו קרות ולחות זה היה ברור שהיא חשה התקף חרדה בעוצמה
"אל תדאגי לא יקרה כלום לא לנו ולא לעולם" ניסיתי להרגיע "וגם אם כן יקרה משהו את לא לבד אלא אני איתך"
היא חייכה במבוכה "אתה חמוד נתן ממש נשמה טובה"
נישארו עוד כמה דקות בלבד לחצות ושלי עצמה את עיניה והחזיקה לי חזק את היד "תגיד לי מתי יעבור חצות" ביקשה ואז שמעתי אותה לוחשת "שמע ישראל" ואחרי זה מתפללת או משהו כזה בלחש כי שפתייה נעו בלי קול הייתי מופתע כי מעולם לא חשבתי על שלי שיש בה אמונה דתית כולשהי או שהיא בכלל מאמינה בכוח עליון או באלוהים
היות וזו הייתה שכונה דתית שלא שמה זין על 'ספירת הנוצרים' ולא חגגה חגים או מנהגים של גויים אז גם כשהזמן עבר והגיע לחצות לא נישמעו קולות צהלה ושמחה בשכונה וגם לא נישמעו בקול רם כמו במקומות אחרים "הספירה לאחור לחצות" הזמן פשוט חלף לו הדקות עברו וכשהשעון בסלון עבר את חצות לחשתי לה "שלי זה בסדר כבר אחרי חצות עכשיו ברוכה הבאה לשנה החדשה ולמאה החדשה וכלום לא קרה רק התאריך התחלף" שלי פקחה את עיניה ואז ראיתי בתאורה החצי חשוכה שעיניה רטובות - היא בכתה בשקט! ולי לא היה מושג מה עובר עליה ומה עובר לה בראש חשבתי שאולי היא שיכורה אחרי הכול היא שתתה עד לאותו רגע איזה שלושה וחצי בקבוקי בירה "ברוכה הבאה לעתיד" אמרתי בכול זאת מנסה להתעלם מהדמעות השקטות והדוממות שלה היא לחשה "תודה נתן" ועזבה את ידי. קמתי והבאתי לה חבילת טישו מהחדר שלי היא חייכה במבוכה מהז'סטה הזו לקחה טישואים וניגבה את עיניה וקינחה את אפה... היום כשאני חושב על זה אני שואל את עצמי אם פני הדברים היו משתנים והייתי מצליח 'להציל אותה' אילו הייתי אז באמת גבר אמיתי ולא ילד טיפש פחדן וחסר אופי הייתי מחבק אותה ומנשק אותה או לפחות מחבק אותה ומנחם אותה אבל בעצם זה היה ברור וצועק כשמש או כירח מלא בלילה שלא את זה היא חיפשה או רצתה ממני באותו רגע אם כבר אם היה מישהו שהיה יכול לשנות את גזירת הגורל ולהציל את שלי הייתה זו אהובתה שירלי אשר הייתה כעת רחוקה ממנה אי שם ואשר ככול הנראה אהבתם הניסתרת מעיניי כולנו והחשאית הסתיימה לה לפני זמן מה...
***
"מתי יחזרו לדעתך דמיטרי וליאת?" שאלה אותי אחרי שהתאוששה לה
"הם בטח יחגגו כול הלילה ולא יחזרו עד הבוקר... את יודעת המסיבות הלילה נימשכות עד שיעלה השחר לפחות 'השחר של האלף החדש' וכול החרטא הזה"
"אני גם בטוחה שהם יקחו שם איזה אקסטזי כי 'חיים רק פעם אחת' וכולי" גיחכה "זה כול כך צפוי ומתבקש שזה פתטי כול ליל המילניום הזה וכול החגיגות והמסיבות האלה והרעש שעושים מזה"
"יכול מאוד להיות" הסכמתי "ומה את אומרת? נישאר ערים ביחד כדי לראות את 'השחר של האלף החדש'?"
"לא אני מוותרת על לראות את השחר החדש אני עייפה ומסטולית נתן עוד מעט אכנס לחדר ואסגור את הדלת ואלך לישון שינה עמוקה ומצידי שאשן אלף שנים ואקום בתחיית המתים"
***
שנינו בסופו של דבר הלכנו לחדרינו לישון קודם שלי שהאלכוהול בדמה פעל עליה כמו גלולת שינה ולאחר מכן אני הלכתי לישון במיטתי
למחרת בבוקר דמיטרי וליאת חזרו עייפים ושיכורים אך מרוצים "חבל שלא יצאתם לחגוג היה נורא כיף!" אמרו לנו והלכו ישר לישון כול השבת עד ראשון בבוקר...
שוב נישארנו ערים בבית רק אני ושלי כול השבת. שאלתי אותה אם היא מרגישה טוב יותר היא ענתה שכן רק שכואב לה קצת הראש והיא אבל אסור לה לקחת אקמול כי שתתה אתמול... העברנו את הזמן בסלון ביחד ושוב שמענו את הקלטות שלה ברדיו טייפ היא ניראתה פחות מוטרדת ואפילו שמחה או במצב רוח מרומם או לפחות כך אני חושב כיום...
***
שנים עברו ואני כבר לא גר בירושלים עזבתי את העיר ואת הדירה המשותפת סופית אחרי שנתיים לערך ובעצם כולנו בסופו של דבר עזבנו את ירושלים כשם שרוב הצעירים החילונים עוזבים אותה אם אין להם סיבה טובה להישאר בה אולם היה זה לקראת ליל הסילבסטר של 2009 שהרמתי טלפון לליאת סתם לשאול מה נישמע היה לי את הטלפון שלה הנייד אותו לא החליפה לשמחתי - במשך חצי שעה שמחנו לרכל ולהתעדכן בנעשה בחיינו ובחיי אחרים - ליאת נישאה לדמיטרי וכיום הם חיים בחיפה עובדים ושוכרים דירה ומגדלים את ביתם הקטנה שכבר בכיתה אלף
"ומה עם שלי?" שאלתי "מה אתה לא יודע מה קרה לה?" שאלה ליאת מהעבר השני של הקו.
"לא? קרה לה משהו?"
"כן היא התאבדה לפני שלוש שנים בערך"
"מה?!" זעקתי לא מאמין
"כן ככה שמעתי מאנשים שהכירו אותה"
"את בטוחה שזה נכון?"
"גם במשפחה שלה אמרו לי שהיא ניפטרה רק לא אמרו ממה ומאיך והמבין יבין"
עמדתי עם שפופרת הטלפון בידי המום "נתן? אתה שם? אתה בהלם? מה קרה?" שאלה ליאת דואגת ואני אחרי רגע או שניים הנחתי בחזרה את השפופרת של הטלפון למקומה וסיימתי את השיחה ועמדתי והתחלתי לבכות בכי חרישי כי הבנתי סוף סוף הבנתי את מה שהייתי צריך להבין כבר אז בליל המילניום - הבנתי הכול ובו זמנית גם לא הבנתי דבר משום ששלי היפה לקחה את סודותיה עימה לקבר...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
