מדבר אל הקיר

הפרידה מהשותף והמחשבות על החיים בדיור המוגן

17 בינואר 2025

השבוע השותף שלי לדירה עזב. הוא מצא יחידת דיור חדשה, וביום ראשון הוא העביר את חפציו, נפרד מאיתנו והשיב את המפתח לדירה. עכשיו, כשאין לי עם מי לדבר פה, אני מרגיש תחושת בדידות גדולה יותר. מדי פעם אולי ניפגש, אבל לא באותה תדירות כמו קודם. במקומו, יגיע שותף חדש, וזה מעורר בי חששות – איך נסתדר? האם הוא יתאים? המחשבות האלו מכבידות עליי.

החיים בדיור המוגן אינם פשוטים עבורי. התחושה היא שאני חי עבור אחרים, לא עבור עצמי. הצוות מציב דרישות שאמורות להוכיח שאני "ראוי" להיות כאן: לנקות, לשמור על היגיינה, לשלם חשבונות בזמן, ולהשתתף במועדון החברתי. דברים בסיסיים שהפכו לכלי למדידה של "שיקום". אבל מה עם הדברים שאני אוהב לעשות? התכנות, הפרויקטים שלי, הכתיבה – הם לא נחשבים. התחביבים שלי, שבזכותם אני מצליח להתמודד, לא נתפסים כחלק מהשיקום.

נראה שהצוות מצפה ממני להתאים לחזון שלהם, ולא נותן מקום לחיים שאני רוצה לעצמי. אני מרגיש כאילו איבדתי את החופש לבחור, את הזכות להחליט איך לחיות. כל דבר שאני עושה כאן מרגיש כמו חובה, לא כמו בחירה אישית. במקום להרגיש בבית, אני מרגיש זר, כאילו אני רק שוכר חדר במערכת שאין לי שליטה עליה.

אני לא מחפש רחמים, אלא שקט. אני רוצה לחיות את החיים שלי בדרך שלי, בלי שיפוטיות, בלי דרישות מוגזמות, בלי תחושת חנק. אני כבר לא ילד, ואחרי 47 שנים אני יודע מה אני צריך ומה טוב לי. אבל במערכת הזו, התחושה היא שהשמש זורחת רק מהצוות, ואנחנו, הדיירים, נמצאים רק כדי למלא את הציפיות שלהם.

יש לי פסיכותרפיסט שאני משלם לו מכספי, והוא היחיד שמקשיב לי באמת, בלי לשפוט. אבל הוא לא יכול לפתור את כל הבעיות שלי. התחושה היא שאני תקוע בבור עמוק, שבו גם הדברים שאני אוהב כבר לא מספיקים כדי להחזיק אותי מעל המים.

לפעמים אני חושב פשוט לעזוב, למצוא דירה קטנה ולחיות לבד, בלי צוות, בלי הוריי, בלי אף אחד. רק אני והחיים שאני אבחר לעצמי. זה חלום, אבל גם פחד – איך אצליח להחזיק מעמד לבד?

אני לא יודע מה יהיה הלאה, אבל ברור לי דבר אחד: אני צריך למצוא דרך לחיות בשביל עצמי, ולא רק כדי לעמוד בציפיות של אחרים.

Hurt (Quiet)

שלום לכם… עברו כבר חודשיים מאז נובמבר החורף הגיע ואני עדיין בדיור המוגן שלי שורד וממשיך במסע שלי להשתקם… לא אכנס יותר מדי לפרטים – אני מדי פעם הולך למועדון חברתי של ניפגעי נפש אני מבשל ומנקה עם המדריכה השיקומית אני מנהל שיחות קבועות עם העובד הסוציאלי ואני רואה מטפל לפסיכותרפיה פעם בשבוע והעיקר אני לא מעשן יותר בחדר שלי ולא עובד יותר על החוקים :|

אני עדיין לומד מחשבים ותיכנות בזמני הפנוי לפי מה שמתחשק עכשיו למשל אני כותב על מעבד התמלילים libreoffice שבכלל רץ בתוך מערכת הפעלה FreeBSD שרצה במכונה ווירטואלית VM virtualbox 7 על המערכת ההפעלה העיקרית שלי חלונות 11 (windows 11 home) תמיד הייתי סקרן לגבי מערכת ההפעלה BSD מערכת ההפעלה מבוססת UNIX אז הגשמתי חלום או משאלה והאמת זה דומה ללינוקס רק שזה לא לינוקס ומה שהסב לי הרבה הנאה זה לתכנת עליה ב שפת C עם cc – c compiler המקורי של UNIX מסתבר שמהרבה בחינות BSD לא נופלת מ לינוקס וגם היא חינמתית כמו לינוקס…

החודש הזה יש לי יומולדת 48 ובשבילי זה סתם יום לא רוצה כלום לא מתנות ולא כלום ואני גם לא מאחל שומדבר לעצמי…

יש לנו שותף שעוזב בסוף החודש כלומר אמרו לו שעליו לעזוב עד סוף החודש הזה אז בשלושה החודשים האחרונים הוא מחפש דירות או יחידות דיור להשכרה הוא עובד בעבודה בשוק החופשי כעובד ניקיון בקניון הוא בן 50 פלוס ואין לו משפחה או למי לפנות ולי עצוב עליו הוא היה פה 10 שנים בדיור המוגן ועכשיו הוא יוצא לשום מקום בשביל שומדבר הוא ישכור איזה חור קטן ויצטרך לעבוד כמו חמור עד היום האחרון שלו כדי שיוכל לגור שם ולא יזרק לרחוב הוא מנסה לשחק אותה שהוא זה שרוצה לעזוב כשלמעשה זורקים אותו מפה מכריחים אותו לעזוב אף אחד לא מחכה לו בשומקום "לך תדע איפה אני אהיה עוד שנה שנתיים… אולי אני אמות" הוא אומר לי חצי בצחוק חצי בעצב "אולי אני אגור ברחוב" ומיד מוסיף "החיים חזקים יותר מהכול האנשים הם אלה שחלשים" -

עצוב לי עליו ואני חושב שהצוות עושה טעות וגם אני יודע שגורלי היה יכול להיות דומה לשלו ורק במזל גדול נתנו לי הזדמנות אחת אחרי אחרונה להישאר פה ולהוכיח את עצמי…

את העצבים שלי אני שומר לשיחות הפסיכותרפיה ולצוות אני משתדל לשתף פעולה עם הציפיות שלהם ממני אנא ערף וככה עוברים להם הימים והשנים רצות...

במשך שנים רבות, הקדשתי תשומת לב יתרה לדברים שלא באמת נחשבים. רוב חיי, ובמיוחד בשנים האחרונות, הערכתי יתר על המידה את החשיבות של דברים שאין להם ערך אמיתי. כיום, אני מבצע הערכה מחדש של מה חשוב באמת בחיים ומה לא. אני הגעתי למסקנה שמה שבאמת חשוב זה מה שקורה בחיים האמיתיים, עם אנשים אמיתיים, שיש לך קשרים משמעותיים איתם.

קשרים אמיתיים הם עם השותפים שלך לדיור מוגן, המדריכים השיקומיים, העובדים הסוציאליים, הפסיכותרפיסטים ואנשי המקצוע השונים. כל מי שבא איתך במגע בחיים האמיתיים על בסיס יומי או שבועי - בזה יש ערך אמיתי. הדברים שאתה עושה עם הזמן שלך בחיים האמיתיים, כמו לבשל לעצמך משהו, לקנות מצרכים במכולת, לדאוג שיהיה לך אוכל ושתייה, לקנות בגדים נוחים שמתאימים למזג האוויר, לנקות את החדר שלך בדירה, לכבד את החוקים ואת השותפים שלך ולהתייחס אליהם בכבוד - כל אלה הם הדברים שיש להם חשיבות אמיתית.

לעבור תהליך שיקום וללמוד לחיות באופן עצמאי ולטפל בעצמך מכל הבחינות הם הדברים החשובים ביותר. להיות מוכן שבעוד שנתיים, שלוש, חמש או שבע שנים, תוכל לעזוב את הדיור המוגן ולחיות בכוחות עצמך בדירה משלך, לא משנה היכן. להסתמך על עצמך ולא להיות תלוי בעזרה מההורים או מאף אחד אחר - זו המטרה העליונה.

לדאוג לכל צורכי היום-יום כמו אוכל, קניות, ניקיון, היגיינה אישית, תשלום חשבונות וניהול חשבון בנק, תעסוקה ותחביבים, ולשמור על קשרים חברתיים אמיתיים. לצאת ולפגוש אנשים במועדונים חברתיים או בפעילויות חברתיות משותפות, ולא להישאר לבד מול המחשב או בדירה שלך, הם הדברים שמעניקים לחיים ערך ומשמעות.

בעבר בזבזתי את רוב זמני על דברים חסרי ערך, וניסיתי לברוח למציאות וירטואלית דרך המחשב והאינטרנט. דמיינתי שאני עושה דברים חשובים כמו כתיבת שירים, תכנות, ושיחות אונליין עם אנשים, אך למעשה כל זה היה בריחה מהמציאות האמיתית. זה לא קידם אותי בשום צורה ולא העניק לי תחושת משמעות אמיתית.

היום אני מבין שמה שחשוב זה מה שקורה בחיים האמיתיים שלי, איך שאני מתמודד עם המציאות היומיומית, ועם האנשים שסובבים אותי. חשוב לי להיות אחראי על עצמי, לדאוג לבריאותי ולשמור על היגיינה, להתנהל בצורה אחראית כלכלית, ולתחזק את המקום שבו אני חי.

ההשקעה בקשרים אמיתיים עם אנשים שאני פוגש ביום יום היא זו שמעניקה ערך לחיי. הקשרים הווירטואליים, המגעים ברשתות החברתיות, הבלוגים והשיחות האונליין - כל אלה הם מזויפים ואין להם ערך אמיתי. כיום, אני מבין שצריך להשקיע את מירב הזמן והמאמץ בחיים האמיתיים, ולא לברוח לעולם הווירטואלי.

המסקנה שלי היא שעלי להשקיע בחיים האמיתיים שלי, ולשאוף להשתפר ולשפר את מצבי בכל ההיבטים. להפסיק לבזבז את הזמן על אשליות וירטואליות, ולהתחיל להתמודד עם המציאות בצורה האמיתית ביותר, כדי להשיג חיים בעלי משמעות וסיפוק.