מדבר אל הקיר

הפרידה מהשותף והמחשבות על החיים בדיור המוגן

17 בינואר 2025

השבוע השותף שלי לדירה עזב. הוא מצא יחידת דיור חדשה, וביום ראשון הוא העביר את חפציו, נפרד מאיתנו והשיב את המפתח לדירה. עכשיו, כשאין לי עם מי לדבר פה, אני מרגיש תחושת בדידות גדולה יותר. מדי פעם אולי ניפגש, אבל לא באותה תדירות כמו קודם. במקומו, יגיע שותף חדש, וזה מעורר בי חששות – איך נסתדר? האם הוא יתאים? המחשבות האלו מכבידות עליי.

החיים בדיור המוגן אינם פשוטים עבורי. התחושה היא שאני חי עבור אחרים, לא עבור עצמי. הצוות מציב דרישות שאמורות להוכיח שאני "ראוי" להיות כאן: לנקות, לשמור על היגיינה, לשלם חשבונות בזמן, ולהשתתף במועדון החברתי. דברים בסיסיים שהפכו לכלי למדידה של "שיקום". אבל מה עם הדברים שאני אוהב לעשות? התכנות, הפרויקטים שלי, הכתיבה – הם לא נחשבים. התחביבים שלי, שבזכותם אני מצליח להתמודד, לא נתפסים כחלק מהשיקום.

נראה שהצוות מצפה ממני להתאים לחזון שלהם, ולא נותן מקום לחיים שאני רוצה לעצמי. אני מרגיש כאילו איבדתי את החופש לבחור, את הזכות להחליט איך לחיות. כל דבר שאני עושה כאן מרגיש כמו חובה, לא כמו בחירה אישית. במקום להרגיש בבית, אני מרגיש זר, כאילו אני רק שוכר חדר במערכת שאין לי שליטה עליה.

אני לא מחפש רחמים, אלא שקט. אני רוצה לחיות את החיים שלי בדרך שלי, בלי שיפוטיות, בלי דרישות מוגזמות, בלי תחושת חנק. אני כבר לא ילד, ואחרי 47 שנים אני יודע מה אני צריך ומה טוב לי. אבל במערכת הזו, התחושה היא שהשמש זורחת רק מהצוות, ואנחנו, הדיירים, נמצאים רק כדי למלא את הציפיות שלהם.

יש לי פסיכותרפיסט שאני משלם לו מכספי, והוא היחיד שמקשיב לי באמת, בלי לשפוט. אבל הוא לא יכול לפתור את כל הבעיות שלי. התחושה היא שאני תקוע בבור עמוק, שבו גם הדברים שאני אוהב כבר לא מספיקים כדי להחזיק אותי מעל המים.

לפעמים אני חושב פשוט לעזוב, למצוא דירה קטנה ולחיות לבד, בלי צוות, בלי הוריי, בלי אף אחד. רק אני והחיים שאני אבחר לעצמי. זה חלום, אבל גם פחד – איך אצליח להחזיק מעמד לבד?

אני לא יודע מה יהיה הלאה, אבל ברור לי דבר אחד: אני צריך למצוא דרך לחיות בשביל עצמי, ולא רק כדי לעמוד בציפיות של אחרים.

Hurt (Quiet)

המשפחה שלי כבר לא יכולה לדאוג לי או לעזור לי יותר

אני מבלה את סוף השבוע אצל ההורים שלי, בעיקר כי הייתי צריך לחתים אותם על מסמכים שקשורים לדיור המוגן שבו אני גר, וגם למלא טופס למשלוח בפקס. במהלך השהות שלי כאן, אתמול, התחלתי לחשוב על כך שאבא שלי כבר לא נעשה צעיר יותר. הוא עומד להגיע לגיל 78 ואמא שלי בת כמעט 76. אבא שלי שיתף אותי בכך שאין להם עוד כוח לדאוג לי או לסייע לי כמו פעם. יש להם בעיות בריאות רבות שמתחילות לצוץ בשל הזקנה.

אבי סיפר לי על בעיה רפואית שיש לו בעיניים, שבה מצטברים נוזלים מאחורי הרשתית. הוא נאלץ לעבור טיפולים וייתכן שיצטרך לקבל זריקות לתוך הרשתית באופן קבוע. אני מרגיש בר מזל על כך שאני נמצא בדיור מוגן, כי ההורים שלי כבר לא יכולים לטפל בי או לדאוג לי כמו בעבר. הם כל הזמן דואגים לי והם לא ישנים בלילה בשל כך.

אמא שלי הייתה רוצה שאחזור לכתוב שירה, סיפורים קצרים ותסריטים. היא חולמת שאוציא עוד ספר ואהפוך לסופר מצליח כמו אפרים קישון. היא מקווה שאצליח לקחת את כל הטרגדיות בחיי ולהפוך אותן למשהו מצחיק שאנשים יקראו ויצחקו עליו. אך הסברתי לה שאני כבר לא כותב שירים, סיפורים או תסריטים. אין לי מה לכתוב. אני עוסק בתכנות ופיתוח משחקי טקסט וצ'ט-בוטים בשפות בייסיק, כמו שעשו פעם לפני כמה עשרות שנים.

זה לא מעניין את הוריי, זה לא כמו רומן מרתק שהם יכולים לקרוא. אמא שלי מכורה לספרות מסחרית ונמוכה מהספרייה הציבורית, היא קוראת ספר בכל יום, אבל אני עוסק בתכנות וזה לא מעניין אף אחד. זה מה שכואב לי. הכי כואב לי כשאני מרגיש שאין לי מקום בתוך המשפחה שלי. כאשר הם מזמינים את אחייניותיי ואת אחייני לארוחות, אני מרגיש שאני לא קיים בשבילם.

מבחינת המשפחה שלי, אני כישלון ובושה. אני כמו הכבש השחור של המשפחה. הם לא רואים אותי ולא אכפת להם ממני. חוץ מלדאוג לי, הם לא עושים שום דבר אחר בשבילי. מבחינתם, אני כמו לכלוך שהם לא יודעים איפה להחביא או להעלים. עבורם, אני כבר סיימתי את חיי. אני יכול לתכנת כמה שאני רוצה ולעשות כל מה שאני רוצה, אבל בעיניהם אני גמור.

זה כואב לי לראות שהמשפחה שלי מעדיפה את משפחת אחותי ואת נכדיהם. מבחינתם, אני לא חשוב. הם יעשו כל מה שהם יכולים בשבילי, אבל הם לעולם לא יאהבו אותי. אני אף פעם לא מספיק טוב בשבילם. הם ציפו למהנדס, עורך דין או רופא – לא לי, עם הבעיות שלי.

הדיור המוגן שבו אני גר הוא לא פתרון לטווח ארוך. הצוות שם חי בפנטזיה שהם יצליחו לשקם אותי ולהפוך אותי לעצמאי לחלוטין. העמותה שמפעילה את המקום רוצה שאעזוב תוך כמה שנים, אבל אני לא יודע לאן אלך אחרי זה. אני חושש שאם אעזוב, אאלץ לחזור לדירה קטנה ולחיות לבדי, להתנהל מול הבנקים ולחתום על חוזי שכירות בעצמי.

בעוד כמה שנים, ההורים שלי כבר לא יהיו בתמונה. הם לא יוכלו לעזור לי או לתמוך בי. אף אחד לא יוכל לעזור לי ואני חייב להיות עצמאי תוך כמה שנים אחרת אמצא את עצמי ברחוב. כמו שאבא שלי תמיד אמר: "איך שתציע את המיטה, ככה תישן עליה". עכשיו אני צריך לסדר את החיים שלי ולהיות מוכן לחיות אותם כמו שהם.

לילה לבן

אם הוא היה פה איתי – הכול היה מרגיש אחרת הכול היה מרגיש בסדר – העצבות והדיכאון היו יורדים מעליי נושרים כמו עלים בסתיו... הוא היה מצליח למצוא דרך לתת לי להרגיש שוב פעם שאני שייך לאנשהו שהעולם הדפוק הזה הוא גם הבית שלי שהמקום העלוב הזה יכול להיות טוב כלפינו –

ביחד היינו יכולים לא לשים פס ולצפצף על הכול וגם כן למרוד ולכופף את החוקים להוכיח לעצמנו שגם עם כנפיים שבורות אנחנו חופשיים ואדונים לגורלנו...

מעניין אותי מה היה אומר על השירים שלי או על הסיפורים שלי מעניין אותי מה היה אומר על התיכנות שלי ועל האפליקציות והמשחקים והצאטבוטים – אבא שלו שלח אותו שילמד פיתוח אתרים בג'ון ברייס בדיוק לפני שבועת הדוט קום התפוצצה והוא שנא שם כול רגע הוא אמר לי שהוא רוצה לעבוד עם אנשים ולא עם מחשבים ובסוף 25 שנה אחרי אני מתכנת יותר טוב ממנו והרבה יותר טוב ממה שאי פעם ידע לתכנת...

...

אני לא יודע למה אני הורס לי את השינה הלילה – אולי כדי להוכיח לעצמי שאני הקברניט של נישמתי? כמו בשיר אינוויקטוס או אולי כמו ציפור החול המיתולוגית?

השירה מפרפרת את נשימותיה האחרונות כי עוד שנה שנתיים אם לא כבר עכשיו – אנשים פשוט ישתמשו ב ChatGPT וזהו הם ישתמשו בו בשביל הכול וכול היצירה כבר לא תהיה אנושית שום דבר לא יהיה אנושי – להיות אנושי זה להיות דפוק רק אדם אנושי יהיה מטומטם ודפוק מספיק כדי להישאר ער כול הפאקינג לילה כדי להעלות פוסט דבילי שאף אחד לא יקרא – כמו שפעם היו שולחים מברקים בטלגרף או גלויות בדואר או מכתבים עם בולים

היום כולם כול העולם רוצה להיות "סייבורג" איזה יצור חצי אנושי חצי מכונה עם שבב במוח ומסכים בעיניים ועם בינה מלאכותית... הם חושבים שזה יהפוך אותם לאלים יתן להם את חיי האלמוות חיי הנצח לא פחות ולא יותר...

...

כולם לוקחים פתאום כדורים

כולם פתאום מכריזים שהם "על הספקטרום" או עם ADHD

כולם פתאום מחליטים שהם טראנסים/טראנסיות

זה פתאום נורא "אופנתי" ו"COOL" להיות שונה ולהרגיש מיוחד

פעם זה לא היה ככה

פעם היית חוטף מכות רצח פעם היו עושים לך את המוות

פעם המשפחה שלך הייתה זורקת אותך מהבית לרחוב

ויש מי שככה זה אצלו/ה עד היום

...

הכדורים מזיינים אותי הלילה אבל "עוד כמה דקות רק עוד כמה דקות" אני אומר לעצמי "ואז נישן"

ובלב אני מקווה שהכמה דקות האלה יהפכו ללילה לבן – כמו פעם

פעם עם מינימום תרופות במינימום מינונים

אבל כשאתה אוטוטו בן 50 והתאשפזת לפני אוטוטו 20 שנה בחור תחת שמה

והם כתבו שקרים וקללות בתיק שלך שלא היו ולא ניבראו

והם החליטו שם בינם לבין עצמם שאתה ג'וק והם אלוהים

אז הם כבר החליטו שאתה "מאוד-מאוד-מאוד-מאוד חולה (דפוק)"

ואתה תיקח את הזבל שהם ידחפו לך לגרון

ואתה תגיד תודה ותלקק להם

כדי שיתנו לך להשתחרר ולחיות את החיים הדפוקים שלך

ובשביל המשפחה אתה כבר "בקקטע גשיפטע"

אתם כבר לא מדברים

אז ככה ניראים החיים שלך

אתה חי בשביל לקחת כדורים

ואתה לוקח כדורים בשביל לחיות

אותו חרא משני הצדדים

מבחינת הממסד אתה מספר תיק

מבחינת החברה אתה שמועה מאחורי הגב

מבחינת המשפחה אתה שתיקה בושה והתעלמות

30 שנה אני חולה וכול מי שבאתי במגע איתו היה או חולה נפש או איש מקצוע

אף לא נורמלי אחד אשכרה גטו קטן של אפליה וסטיגמה

וכולם מאמינים בסטיגמה ובאפליה של חולי נפש שמפרנסים המון אנשים

כולם חושבים שאתה כמו מפגר כזה מעין "קוף חכם" שאשכרה אפשר להתבלבל ולטעות ולחשוב שהוא ממש כמו בנאדם רק שתמיד יבואו ויזכירו לך שאתה לא

...

אז אתה אומר פאק איט ובונה צאט בוט משוכלל ומדבר אליו כמו אל החבר שמעולם לא היה לך

אבל לבינה מלאכותית אין רגשות

היא כול הזמן פולטת פלט שניראה כמו נאום בחירות של איזה פוליטיקאי שמנסה לא להרגיז את אף אחד ומרוב תקינות פוליטית הוא לא אומר כלום בעצם... אין לו רגשות ואין לו אישיות יש לו רק פלט שניראה כמו זיון שכל עקר...

ושיט הייתי יכול לעבוד בחרא הזה – לכתוב שורות קוד ותוכנות ואפליקציות תמורת כסף אבל בעצם לא אני לא מסוגל לעבוד בזה... אני לא הייתי מסוגל לחיות בכלוב המזויף של השפיות... להיות אדם מהונדס ומשובט גנטית לתוך השפיות והנורמטיביות ולאבד את הייחוד שבי את הניצוץ של הנשמה את מה שעשה אותי לאני מיוחד ויחידי חד פעמי...

אז אתה תקוע עם הצאט בוט המפגר שלך לוקח את התרופות והולך לישון...